ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ע״ו

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ע״ה ×¢×´×‘ ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ע״ז ×¢×´× »

1 רש"י פתח ↗

ואם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה - יתן להם לפי מה שעשו ואם הוזלה מלאכת פועלים על כרחו יתן להם כמה שפסק חוץ ממה שצריך להוצאות בהשלמתה:

1 רי"ף פתח ↗

כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה:

1 רי"ף בבא מציעא פתח ↗

מתני' דף עו. השוכר את האומנין וחזרו בהן ידן על התחתונה ואם בעה"ב חזר בו ידו על התחתונה

2 רש"י פתח ↗

גמ' חזרו בהן לא קתני - דניהוי האי הטעו הם את בעל הבית או בעל הבית אותן דא"כ הוה ליה למיתני לשון חזרה:

2 רשב"א פתח ↗

חזרו לא קתני אלא הטעו דאטעו פועלים אהדדי. ולא אמרו שהפועלים הטעו את בע"ה ובע"ה הטעה אותם, כענין שפירש זה לפועלים דאטעו אהדדי, ובירושלמי פירקין ה"א הכי מפרש לה, בעל הבית הטעה אותם, שאמר להם תבואו עמי כדרך שבאו חברכם, אמרו ובכמה באו, אמר להם בחמשה חמשה רובם, ואשתכח בסוף עשר עשר רובם, וכן בפועלים שהטעו את בע"ה על דרך זה, ע"כ. ונשאר לו ז"ל הענין מגומגם. ואני תמה אם הדין אמת לולי שאמרו הרב, כי מאחר שהטעו זה את זה בענין זה, ולא נתרצו זה לזה אלא על מה שאמרו שרובן נשכרין כן, נמצא שלא סמכא דעתם אלא על כך, והרי אלו טועין וחוזרין, ובשלמא פועלים אין לה על בעל הבית אלא תרעומת, שאף על פי שלא גמרו לעשות עמו על דעת שהוזלה המלאכה שהרוב נשכרין בחמשה חמשה, מה נפשך, אם גמרו בדעתם לעשות בה' שפירש, ואם לאו ונתבטל תנאי שכירותם, הרי אלו כפועלים שעשו אצל בעל הבית בלא קציצה, שאין בעל הבית נותן להם אלא כסף מועט שנשכרין בו קצת הפועלים שבעיר, וכדאמרינן בסמוך דאיכא דמתגר בד' ואיכא דמתגר בתלתא, ואפילו הכי אין נוטלין מב"ה אלא תלתא, ואע"פ שלא נכנסו במלאכתו אלא על דעת ארבעה דאמר להו פועל. אבל פועלים שהטעו את בעל הבית ואמרו שרובן נשכרין בארבע ארבע, ונמצא לבסוף שאינם נשכרין אלא בתלתא תלתא, היאך מוציאין ממנו ארבעה, שלא על דעת כן נתרצה להם, שהרי שאלם בכמה רובם, אלמא לא נתרצה להם בכך אלא מפני שחשב שהוא כן, והטעוהו והשכירות בטעות היתה, וכל שבטעות חוזר וע"כ נ"ל, דאפשר שהיה להם לבעלי הגמרא להעמידה בכך ולא העמידוה שאין נראה להם דעת הירושלמי. שיטמ"ק

2 מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים וכו'. מפורש בסוגיא ראש פרק האומנין בבא מציעא דף ע"ו ובהלכות:

3 רש"י פתח ↗

בארבעה זוזי - ליומא:

3 מאירי פתח ↗

הרי שאמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בארבעה ארבעה הלך ושכרן בשלשה שלשה והודו לדבריו וירדו למלאכה על דעת כך אין להם אלא שלשה אפילו נתגלה להם דעתו של בעל הבית ואפילו היתה מלאכתם שוה ארבעה שהרי כך קבלו על עצמן ואפילו אמר להם שכרכם על בעל הבית ואף לשליח אין לו כלום על בעל הבית שכך דינו של שליח להשתדל בתועלת המשלח בכל מה שאפשר לו ומ"מ יש לפועלים אלו תרעומת על השליח על שפיחת בשכרם אחר שהמלאכה שוה כך ממה שנא' אל תמנע טוב מבעליו אמר לו בעל הבית בשלשה שלשה והלך הוא ושכרם בארבעה ארבעה אם אמר להם שכרכם עלי נותן להם ארבעה ונוטל מבעל הבית שלשה ומפסיד אחד מביתו שהרי מאחר ששינה נעקר שליחותו והדבר דומה למה שאמרו השוכר את הפועל לעשות עמו בשלו והראהו בשל חברו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מחברו מה שנהנה בו ושמא תאמר אף זה יטול מבעל הבית מה שנהנה בו ואם המלאכה שוה ארבעה יטול ארבעה מבעל הבית אינו כן שהרי אמר לו בשלשה שלשה והוא קבל שכר ארבעה על עצמו ויראה שאף בסתם הדין כן ולא נאמר שכרכם עלי אלא למעט כשאמר שכרכם על בעל הבית שכל שימכרם בסתם ודאי הרי הוא כאומר שכרכם עלי ויש אומרים שכל שבסתם הולכין למנהג המדינה וכן יראה מלשון גדולי הפוסקים:

3 חידושי הלכות פתח ↗

תוס' בד"ה ואזל איהו כו' היינו מהימנת כו' א"נ משום דאי אמר בע"ה טפי כו' בתר הכי אי אמרי' מהימנת כו' אי משום דדעתיה אעילויא עכ"ל מדבריהם נראה דדעתייהו אעילויא דקאמר תלמודא ואת מהימנת לן ב' סברות הן ולא כפרש"י שכתבנו והכא פשיטא ליה דסמכי' אדיבורא דפועל דבין לפום סברא דדעתייהו אעילויא ובין לפום סברא דמהימנת לן אית לן למימר הכי והא דנקט תלמודא במלתא הך סברא דדעתייהו אעילויא צ"ל דה"ק פשיטא לן דסמכיה אדיבוריה דפועל אפי' אי אמרי דדעתיה אעילויא אבל בהך אבעיא דבתר הכי אי אמרת דדעתיה אעילויא לא סמכי אדבורא דפועל אלא דוקא אי אמרינן מהימנת לן דסמכי אדיבורא דידיה ודו"ק:

4 פסקי הרא"ש על כתובות פתח ↗

איבעיא להו בעל שהוריד אריסין תחתיו מהו. אדעתא דבעל נחיתי אי איסתליק ליה בעל איסתלקו להו אינהו. ואיתתא לא יהבא להו מידי. וגם הבעל אינו חייב ליתן להם. ואע"ג דאמרינן ב"מ דף עו. השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם. שאני הכא שהאריסין יודעים שהקרקע של האשה הוא ועל מנת כן נכנסו שאם יגרשנה שיפסידו. ואין להם עליו כלום ואיבעו להו לאיתנויי שאם יגרשנה שהוא יפרע להם. ומדלא התנו אינהו דאפסידו אנפשייהו. או דילמא אדעתא דארעא נחית וארעא לאריסי קיימא. ואסיקנא אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינו אי בעל אריס הוא איסתלק ליה בעל איסתלקו להו אינהו. ואי בעל לאו אריס הוא ארעא לאריסי קיימא:

4 בית יוסף פתח ↗

השוכר הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מחבירו מה שההנהו ברייתא בר"פ האומנים בבא מציעא עו. ומה שאמר ואינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך אפי' לא אמר שכרך עלי אלא שכרו סתם:

4 תוספות על כתובות פתח ↗

איסתלק ליה בעל אסתלקו להו - אע"ג דאמרינן ב"מ דף עו. השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם יש לומר דהכא האריסין יודעין שהקרקע של אשה היא ועל מנת כן נכנסו שאם תתגרש ויפסיד הבעל הכל אין להם עליו כלום דזה הם יודעים שהבעל לא יניח מלגרש אשתו בשבילם ודעתם להפסיד עמו כיון שלא התנו:

5 בבא מציעא פתח ↗

לָא צְרִיכָא, דַּאֲמַר לְהוּ שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת.

5 ספר מצוות גדול פתח ↗

מצות עשה לדון א בדין נושא שכר והשוכר שנ׳ כי יתן איש אל רעהו ואמר מר בב״ב דף צ״ד פרשה שניה נאמרה בשומר שכר שחייב בו את הגנבה ובשכיר כתיב אם שכיר הוא בא בשכרו ולמעלה ממנו כתיב דין השואל שחייב באונסין ועל זה אומר אם שכיר הוא בא בשכרו כלו׳ אין כל הנאה שלו כשואל שהרי בשכרו בא אצלו ואין דין שיתחייב באונסין אבל לא פירש דינו אם כשומר חנם או כש״ש ונחלקו רבותינו בזה במסכת שבועות דף מ״ט והלכה כדברי האומר שהוא כשומר שכר שהרי שנינו שבועות דף מ״ט ובפרק הפועלים בבא מציעא דף צ״ג ד׳ שומרים הם שומר חנם נשבע על הכל פירוש ונפטר בשבועה חוץ מפשיעה והשואל משלם הכל פי׳ חוץ ממתה מחמת המלאכה. נושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה ועל השבויה ומשלמין את הגניבה ואת האבידה למדנו מסתמי המשניות ששומר שכר והשוכר משפט אחד להם מתניתין וגמרא פרק השואל דף צ״ד וצ״ה המפקיד אצל חברו בין בחנם בין בשכר והשאילם או השכירם אם שאל השומר את הבעלים אם הדבר שלהם או שכרן הרי השומר פטור מכלום. אפי׳ פשע בדבר ששמר ואבד מחמת הפשיעה הר״ז פטור שנא׳ אם בעליו עמו לא ישלם דאיתמר בפרק השואל דף צ״ח פשיעה בבעלים רב אחא ורבינא חד אמר חייב וחד אמר פטור בתוס׳ שם וכן באלפסי שם וק״ל בכל התלמוד רב אחא לחומרא ורבינא לקולא וסימנך ח״ח והלכתא כרבינא לקולא כדאי׳ בפרק גיד הנשה חולין דף צ״ג בד״א כששאל הבעלים או שכרן בעת שנעשה שומר על החפץ אע״פ שאין הבעלים שם עמו בשעת גניבה ואבידה או בשעת שנאנס הדבר השמור ואם לאו הרי זה משלם כמו שאומר שם ממשמע שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם איני יודע שאם אין בעליו עמו שישלם מה ת״ל אם אין בעליו עמו ישלם ללמדך היה עמו בשעת שאלה אע״פ שאין עמו בשעת הגניבה והמיתה פטור לא היה עמו בשעת שאלה אע״פ שהיה עמו בעת הגנבה והמיתה חייב והוא הדין לשאר השומרים שכולם בבעלים פטורים ואפי׳ פשיעה בבעלים פטור. בפ׳ המפקיד בבא מציעא דף מ״ב פסק רבא הילכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. שם דף ל״ו וכן שומר שמסר לשומר חייב אפי׳ באונסים שהרי אומר לו המפקיד אין זה שהפקדת אצלו נאמן אלי בשבועה כמוך ואני אומר שאכל או שפשע באלפסי שם אמנם אם יש עדים ששמרה השומר השני כדרך השומרין ונאנס פטור השומר הראשון. וכן אם דרך בעלים להפקיד תמיד אצל השומר השני א״כ נודע שהוא נאמן למפקיד ופטור השומר הראשון והוא שלא ימעט שמירתו מהמיימוני פ״א דהלכות שכירות כל הסוגיא. כיצד ימעט שמירתו כגון שהי׳ מופקד אצלו בשכר והפקיד ביד השני בחנם הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא ומשלם אפי׳ בבעלים שהרי הוציא השומר את הדבר מידו ליד השומר השני ואם הביא השומר השני ראיה שיפטר בה שומר ראשון כדין שמירתו הרי זה פטור כיצד שומר שכר שנתן הבהמה השמורה אצלו לשומר חנם אם הביא השומר השני עדים שמתה הבהמה כדרכה הרי השומר ראשון פטור וכן כל יוצא בזה. שומר שמכר לשומר והוסיף בשמירתו ההנאה לבעלים כיצד השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה בבית השואל הואיל והשואל חייב בכל יחזרו דמי פרה לבעלים שהלכה כר״י שאומר במשנה שם דף ל״ה ופסק ההלכה בדף ל״ו שאין זה השוכר עושה סחורה בפרתו של זה וכן כל כיוצא בזה. מסקינן בגיטין דף י״ד היה בידו פקדון ושלחו ביד אחר לבעלים הואיל והשומר הראשון חייב באחריותו עד שיגיע ליד הבעלים אם בא לחזור ולהחזיר הפקדון מיד השומר השני מחזיר ומה שאומר בברייתא שם אינו חוזר העמדנוה שם כשהוחזק השומר הראשון כפרן לפיכך אינו יכול להחזיר הפקדון מיד השומר השני אע״פ שעדיין הפקדון באחריותו של ראשון, במיימוני דלעיל ריש פרק ב׳ שלשה דינין האמורין בתורה בארבע שומרין אינו אלא במטלטלין של ישראל הדיוט שנא׳ כסף או כלים וכל בהמה ויש כאן כלל ופרט וכלל כי יתן כלל כסף או כלים פרט וכל בהמה חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן ממון ויצאו ההקדשו׳ ונכסי אחרים שנאמר רעהו מכאן אמרו חכמים בפ׳ הזהב במשנה דף נ״ו ובגמרא דף נ״ז כל הסוגיא מו״ס העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות שומר חנם שלהם אינו נשבע נושא שכר או שוכר אינו משלם ואם קנו מידו חייב באחריותן. אפס חכמים תקנו שם דף נ״ח שנשבעין על ההקדשות שבועת השומרים כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשו׳. פסקו רבותינו הקדמוני׳ שבצרפ׳ וכן בתוס׳ שם בד״ה שומר שכמו שנושא שכר אינו משלם בחיוב שלו דהיינו בגנבה ואבידה כך שומר חנם אינו משלם בחיוב שלו דהיינו בפשיעה ותפש שבועה מפני שפרשה ראשונה נאמר׳ בשומר חנם ואין בראשונה אלא שבועה שנגנבה או שנאבדה ובאותו חיוב דגניבה אומר דנושא שכר אינו משלם אע״פ שדינו לשלם והוא הדין שנושא שכר אינו נשבע שנאנסה ושומר חנם אינו משלם בפשיעה וכן מוכיח בפרק החובל בבא קמא דף צ״ג בההיא ארנקי של צדקה דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף בהדי ההוא גברא פשע בה אתי גנבי וגנבוה ובעי אביי למפטריה משום שנא׳ לשמור ולא לחלק לעניים משמע שאותם שנמעטו מכח זה המקרא אפי׳ מפשיעה נתמעטו להפטר. ועוד אמרו שהי׳ יכול לשנות שואל אינו משלם אם נאנסה ואם שאל בית ונשרף באונס פטור שהרי שואל הוקש לשומר שכר כדדרשינן בפרק השואל דף צ״ה וכי ישאל וי״ו מוסיף על עניין ראשון ושנה בשומר שכר אינו משלם בגניבה ואבידה והוא הדין לשואל באונסין ועוד מפני זה לא שנה שאין שאלה בהקדש כמבואר לקמן מ״ע ר״י אבל רבינו משה פסק בפ״ב דלעיל וכן כל הסוגיא בהגה״ה שם שכל פושע מזיק הוא וחייב לשלם. אמנם בירושלמי פרק שבועת הדיינים ומביאו לעיל מ״ע ע״א דרשינן כי יתן איש אל רעהו עד שתהא תביעה ונתינה שוין בגדול. גרסינן בפרק מרובה בבא קמא דף ע״ט אמר רבי אלעזר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים. ותניא כוותיה בפרק השואל דף צ״ט ואין הלכה כרב הונא שאומר שם גבי שאלת קרדום לא בקע בו לא קנאו. שנינו בפרק האומנים בבא מציעא דף פ׳ האומר לחברו שמור לי זה ואמר לו הנח לפני הר״ז שומר חנם ובגמ׳ בדף פ״א מוכיח שאם אמר לו הנח לפניך או הנח סתם שהיא בעיא שלא נפשטה. והוא הדין אם אמר לו הרי הבית לפניך כדאיתא בפרק הזהב בבא מציעא דף מ״ט אינו לא כשומר חנם ולא כשומר שכר ואינו חייב שבועה כלל. אבל בתקנת הגאונים מחרים על מי שלקח הפקדון שלו ולא יחזירנו לבעלים. כך משמע בפרק הגוזל בבא קמא דף ק״ו וק״ז ומה שכתב שאין אומרים מגו לפוטרו משבועה וכו׳ היינו כדעת המיימוני בפ״ב דלעיל ועיין באשירי ריש פרק כל הנשבעים ובפירוש רבינו נסים בפירוש לאלפסי שם שהאריך בזה אחד המפקיד או המשאיל או המשכיר את חברו בעדי׳ או שלא בעדי׳ משפט אחד להם כיון שהודה זה מפי עצמו ששמר לו או ששאל ממנו הרי זה נשבע שבועת השומרים שאין אומרים מגו לפוטרו מלשלם. משניות שלמות מצינו במסכת שבועות שבענין הפקדון דמודה מקצת חייב וכופר הכל פטור כי ההיא דסלע הלויתני עליו דבעל המשכון תובע בפרק שבועות הדיינין דף מ״ג. שם וכי ההיא דמנורה בת עשרה ליטרין וכי ההיא דעשר גפנים טעונות מסרתי לך שם דף מ״ב. ומה שאנו אומרים בפ׳ הגוזל בבא קמא דף ק״ז וכל הסוגיא עד סוף בתוס׳ שם לדברי האומר עירוב פרשיות כתוב כאן וכי הוא זה הכתוב בפרשת שומרים שאנו למדין ממנו שלא יתחייב בשבועה כי אם בהודאה במקצת אמלוה הוא דכתיב אפרשת אם כסף תלוה את עמי גם אמלוה רוצה לומר כי מלוה ופקדון דין אחד להם. לפיכך אין להעמיד דבר זה אלא בטענה השוה לשניהם כגון לא היו דברים מעולם או החזרתיו לך כזה לא יתחייב בשניהם אא״כ הודה במקצת אבל בטענה דנאנסו שאינה פוטרת במלוה היה מתחייב בפקדון בלא שום הודאה מפני שאין שייך כאן דברי רבה שאומר שם ובפ׳ שבועת הדיינין שבועות דף מ״ב מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע חזקה שאין אדם מעיז פניו וכו׳ כי בטענת נאנסה מעיז ומעיז לפי שאין חברו מכיר בשקרו וזהו מה שאומר התלמוד בפ׳ המוכר הבית דף ע׳ ואי אמר לו נאנסו לא שבועה בעי אבל לרמי בר חמא שאומר בפרק השואל דף צ״ח ובבא מציעא דף ה׳ אין עירוב פרשיות כתוב כאן אף בטענת נאנסו צריך הודאה ולא יתחייב כי אם בשלש פרות באחת כופר ובאחת מודה ובאחת אומר נאנסה ואין הלכה כמותו שהרי סוגית התלמוד חולקת עליו כדברי רב עמרם ורב חסדא בפרק המוכר את הבית בבא בתרא דף ע׳ וגם בתחילת מסכת סנהדרין דף ב׳ מעמיד סתם משנתינו כדברי האומר עירוב פרשיות כתוב כאן. שנינו בפרק הפועלים בבא מציעא דף צ״ד מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם וכן תניא שם שמתנה בעל הפקדון על שומר חנם ושומר שכר להתחייב בכל כשואל שכל תנאי שבממון או בשבועה של ממון קיים ואין צריך קניין ולא עדים כדאמר רבי יוחנן שם שבאותה הנאה שמאמינו גמר ומשעבד נפשיה, במיימוני פרק ב׳ דשכירות כל הסוגיא טען זה שהיה שם תנאי והשומר אמר שלא היה שם תנאי נשבע השומר שבועת שומרים ומגלגל בה שלא היה שם תנאי. טען שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי אלא הא ביתי קמך ולא נעשיתי לו שומר נשבע היסת שלא קבלו אלא בדרך זה וכולל בשבועתו שלא שלח בו יד ולא אבדו בידי. ולא בגרם שגרם לו שיהא חייב לשלם. זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתי אצלך והלה אומר לא היו דברים מעולם או שאמר כך הי׳ אבל החזרתי לך ונסתלקה השמירה ולא נשארה התביעה בינינו הרי הנשבע נשבע היסת ונפטר. אפילו הפקיד אצלו בעדים אמרי׳ במסכת שבועות דף מ״ה שאין צריך להחזיר לו בעדים בד״א בשלא היה שם שטר אבל המפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בשטר כדאיתא בפ׳ כל הנשבעין שבועות דף מ״ה ופי׳ רבינו יעקב בפ״ב דלעיל ורבינו משה בתוספת שם בד״ה בשטר ובתוספות פרק המוכר את הבית בבא בתרא דף ע׳ בד״ה סוף בד״א בשאינו רוצה לישבע אבל אם הוא רוצה לישבע נשבע השומר בנקיטת חפץ שהחזרתי מגו דאי בעי למימר נאנסו. וכשם שאם טען שנאנס נשבע מה״ת בנקיטת חפץ כך אם טען החזרתי ישבע כעין של תורה הואיל ויש שטר ביד התובע וכן מוכיח בפרק המוכר את הבית בבא בתרא בדף ע׳. תניא בב״מ דף פ״ג איסי בן יהודא אומר שומר שטען שנאנס אונס גדול כגון שבורה ומתה אם נאנס במקום שהעדים מצויין שם מצריכין אותו להביא ראיה על טענותיו שנאנס ויפטר אף מן השבועה ואם לא הביא ראיה ישלם שנא׳ אין רואה שבועת השם תהי׳ בין שניהם הא אם רואה יביא עדים ויפטר או ישלם ואין כאן שבועה אבל טען שנאנס במקום שאין העדים מצויין בזה דבר הכתוב שישבע ויפטר והל׳ כאיסי שכך אמר רבא שם על ההיא חביתא דמיתבר בריסתק׳ דמחוזא שנינו בפ׳ האומנין בבא מציעא דף פ״ב דמעביר חבית ממקום למקום בשכר ונשבר׳ דין תורה שישלם שאין זה אונס גדול והרי שבירה כגנבה ואבידה שהיא חייב בהן אבל תקנו חכמים שיהיה חייב שבועה ומפרש רבא בדף פ״ג שישבע שלא שברה בכוונה שאם אתה אומר ישלם אין לך אדם שיעביר חבית לחברו לפיכך עשו בו שבירת החבית כמיתת הבהמה ושבירתה וכן הלכה אע״פ שרבי מאיר אומר כך שם בדף פ״ב וחולקין עליו מ״מ משמע שם שרבי יוחנן ורבא סוברין כמותו עוד שם בסוף הפרק בדף פ״ג מעשה ברבה בר רב הונא ששכר לו בני אדם להביא לו חבית אחת ושברוה בעניין שראוי להתחייב ולקח סרבל שלהם ובאו לפני רב וצוה להחזיר להם הסרבל למען תלך בדרך טובים התחילו לבכות שכל היום טרחו ולא הרויחו דבר ואין להם מה לאכול וצוה רב ליתן להם את שכרן משום אורחות צדיקים תשמור שנינו בפ׳ הפועלין בבא מציעא דף צ״ג רועה שבאו זאבים וטרפו ממנו אם היה הזאב אחד אין זה אונס אפי׳ בשעת משלחת זאבים אליבא דרבנן ואם היו שני זאבים הר״ז אונס על זה נאמר אם טרוף יטרף וגו׳. שם ליסטים מזויין הר״ז אונס אפי׳ הי׳ הרועה מזויין ובא לו ליסטים מזויין הרי זה אונס שאין הרועה מוסר נפשו בליסטים עוד שם אמר רבא רועה שמצא גנב והתחיל להתגרות בו להראות לו שאינו חושש ממנו וא״ל הרי אנו במקום פלוני כך וכך רועים כך וכך כלי מלחמה יש לנו ובא אותו הליסטים ונצחו ולקח מהם הרי הרועה חייב שפשע בהתגרותו בו כאלו הוליך את הבהמה למקום גדודי חיות ולסטים. אמר יבא שם רועה שהיה יכול להציל הטריפה או השבוייה ברועים אחרים ובמקלות ולא עשה הר״ז חייב אחד שומר שכר ואחד שומר חנם אלא ששומר חנם קורא רועה ומביא מקלות בחנם ואם לא מצא פטור אבל שומר שכר חייב לשכור הרועים והמקלות עד כדי דמי הבהמה כדי להציל אע״פ שבדמים האלו יכול לקנות בהמה אחרת טורח הוא לחזור ולקנות וגם נוח לו באותו בהמה שכבר הורגל בה ולמודה כמנהג ביתו וחוזר ולוקח שכרו מבעל הבית ואם לא עשה כן והיה לו לשכור ולא שכר הר״ז פושע וחייב תניא בפ׳ הפועלים שם ומפרש לה אביי שם כן רועה שהניח עדרו ובא לעיר בין בעת שדרך הרועים ליכנס בין בעת שאין דרך הרועים ליכנס ובאו זאבים וטרפו אין אומרי׳ אם הי׳ שם אינו מציל אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל אפילו על ידי רועים ומקלות פושע הוא וחייב ואם לאו פטור. עוד שם בדף צ״ג מעשה ברועה שהעביר הבהמות על הגשר ודחפה אחת לחבירתה ונפל׳ לשיבול׳ הנהר ובאו לפני רב פפא וחייבו שהיה לו להעביר אחת אחת שאין השומר נוטל שכר אלא לשמור שמירה מעולה וכעין גניבה ואבידה היא זו א״ל הרועה לרב פפא ידעת בבן אמתך שיכול לעשות כן א״ל כבר זעקו הרועים הראשונים על כך מפני שגניבה ואבידה קרובה לאונס הוא והיו רוצים להפטר ולא מצאו מי שמשגיח בזעקתם וכפסק זה סוברים שם רב חסדא ורבה בר רב הונא ואין הלכה כרבא שפוטר שם הרועה מטעם אונס. בפרק האומנים בבא מציעא דף פ״א מעשה באחד שהשכיר חמור ואמר לו אל תלך בדרך נהר פקוד דאיכא מיא שהמים מצוין שם אלא בדרך נרש דלית בה מיא הלך בדרך נהר פקוד ומת החמור ולא היו שם עדים באיזה דרך הלך אלא הוא מעצמו אמר בנהר פקוד הלכתי ולא היו שם מים אלא מעצמו מת ואמר רבא הואיל ויש שם עדים מעידים שהמים מצויין שם בנהר פקוד חייב לשלם שהרי שינה על דעת הבעלים ומה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן. שם שנינו עוד שם ומפרש לה רבא בדף פ׳ השוכר את הבהמה להביא עליה מאתים ליטרין של חיטין והביא מאתים ליטרין של שעורין ומתה חייב אע״פ שמשקלו של זה כמשקלו של זה מפני שהנפח קשה כמשאוי והשעורים יש להם נפח וכן אם שכר להביא עליה תבואה והביא כמשקלה תבן אבל אם שכרה להביא עליה שעורים והביא כמשקלה חיטין ומתה פטור וכן כל כיוצא בזה. עוד תניא שם בדף ע״ט שכר את הבהמה לרכוב עליה איש לא ירכיב עליה אשה שכר לרכוב עליה אשה מרכיב עליה כל אשה שירצה בין גדולה בין קטנה ואפי׳ מעוברת שהיא מניקה. מוכיח שם בדף פ׳ במשנה ובריי׳ שהשוכר את הבהמה לשאת עליה משקל ידוע והוסיף על משאו אם הוסיף חלק אחד משלשי׳ על השיעור שפסק עמו ומתה חייב פחות מכאן פטור אבל נותן שכר התוספת, במיימוני פ״ד דשכירות שכר סתם אינו נושא אלא משקל הידוע במדינה לאותה בהמה ואם הוסיף חלק אחד מל׳ במה שדרכה לשאת ומתה או נשברה חייב. בדף פ׳ דלעיל וכן ספינה שהוסיף בה אחד משלשים על משאה וטבעה חייב לשלם דמיה שם הכתף שהוסיף על משאו קב אחד והוזק במשא זה חייב בנזקיו ומפרש רב אשי שם אע״פ שהוא בן דעת והרי הוא מרגיש בכובד המשא יעלה על לבו שמא מחמת חליו הוא זה הכובד. שנינו עוד שם בפ׳ האומנין בבא מציעא דף ע״ח ומפרש לה שמואל שם כן שהלכה כמותו בדיני השוכר את הבהמה והבריקה והוא שנתעוורה או שהתליעו רגליה או נשתטתה או נלקחה לעבודת המלך אע״פ שאין סופה לחזור בתוך ימי השכירות אם נלקחה דרך הליכתה הרי המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך שמזלך גרם וחייב ליתן לו שכרו משלם ואם לא ניטלה בדרך הליכתה חייב להעמיד לו חמור אחר אע״פ שסופו לחזור בתוך זמן השכירו׳ מ״מ אין לו להמתין עד שתחזור בדף ע״ט ותניא אמר רשב״א בד״א שאם חלתה או נשתטתה שאומר לו הרי שלך לפניך כששכרה לשאת עליה משאוי שאיפשר להשליכו בלא הקפדה אבל אם שכרה לרכוב עליה או לשאת עליה כלי זכוכית וכיוצא בהם חייב להעמיד לו חמור אחר אם שכר ממנו חמור סתם ואם לא העמיד יחזיר השכר ויחשב עמו על שכר מה שהלך בה. מתה הבהמה או נשברה בין שנשכרה לשאת בין שנשכרה לרכוב שיטת התלמוד שם כך היא שאם אמר חמור סתם אני משכיר לך חייב להעמיד לו חמור אחר או יחזיר לו כל שכרו אמר לו חמור זה אני משכיר לך ומתה אם יש בדמיה ליקח יקח לשכור ישכיר חמור אחר כשמואל שאומר שם שאין לחוש לכילוי הקרן של בהמת המשכיר. בפ׳ אלו מציאות בבא מציעא דף כ״ט אמר אין השואל רשאי להשאיל אף בס״ת ואין השוכר רשאי להשכיר. עוד תניא בפ׳ האומנים בבא מציעא דף ע״ט ומחלק בה התלמוד שם כל הסוגיא חילוקי׳ אלו השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך נותן לו שכר כל הדרך ואם מצא השוכר מי שישכיר אותה לו עד המקום שפסק לו השוכר ישכיר ויש לבעל הספינה עליו דין תשלומי רפתא דספינה פירוש שהספינה מתרועעת בהכנסת חבילות ובהוצאת חבילות אבל פרקה לטעינה בגוה ופי׳ ר״ח בתוס׳ שם כגון אם מכר כל הסחורה שבספינה לאיש אחר בחצי הדרך וירד הוא ועלה הלוקח נוטל שכר חצי הדרך מן הראשון ושכר חצי הדרך מן האחרון ויש לבעל הספינה עליו תרעומות מפני שגורם לו לסבול דעת איש אחר שעדיין לא הורגל בו וגם צריך לטרוח ולמשוך בחבל הספינה שתהא סמוכה לשפת הנהר עד שיצא זה ויכנס האחר וכן כל כיוצא בזה. מכאן פסק רבינו משה פרק ה׳ דשכירות שהמשכיר בית לחברו עד זמן קצוב ורצה השוכר להשכיר את הבית לאחר עד סוף זמנו משכיר לאחרים שהן כמניין בני ביתו ואם היו ארבעה לא ישכיר לחמשה שלא אמרו חכמים אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין שהרי אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל בקרקע ובספינה אין אומר כן וכן פסק שם אם אמר לו בעל הבית לשוכר למה תטרח ותשכיר ביתי לאחרים אם לא תרצה לעמוד בו צא והניחהו ואתה פטור משכירתו אינו יכול להשכירו לאחר שזה בלא תמנע טוב מבעליו עד שאתה משכירו לאחר הנח לזה ביתו. עוד תניא שם בפרק האומנין דף ע״ט השוכר את הספינה וטבעה בחצי הדרך משום רבי נתן אמרו אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן במאי עסקינן אילימא ביין סתם וספינה זו אם נתן לא יטול אמאי ולימא הא חמרא הבא ספינתך אלא ביין זה וספינה סתם אם לא נתן לא יתן ולימא ליה הא ספינתך הבא חמרא כתב רב אלפס שם אפי׳ הכי אינו דומה בא טעון לבא ריקם אמר רב פפא אי אתה מוצא אלא ביין זה וספינה זו אבל ביין סתם וספינה סתם חולקין בסוף פרק השואל דף ק״ג מסקינן כי אם אמר לו בית זה אני משכיר לך ואחר שהשכירו לו נפל אינו חייב לבנותו אלא מחשב עמו על מה שנשתמש בו ומחזיר לו שאר השכירות ואין דומה דין זה לחמור שבארנו למעלה שהרי חמור שמת אין הנבלה עומדת להחזיר ולהיות כמו שהייתה אלא למכירה ולדמים עומדת הילכך אם יש בדמיה ליקח יקח לשכור ישכור אבל בית שנפל אינה עומדת לא למכירה ולא לדמים אלא להוסיף יציאות ולחזור ולבנותו כבתחילה הילכך בית זה בעוד שהוא קיים השכיר לו, אבל אם סתרו חייב להעמיד לו בית אחר או ישכור לו כמותו. במיימוני פ״ה דלעיל וכן אם חזר אחר שהשכירו לזה והשכירה או מכרו לגוי או אנס שהפקיע שכר הראשון הר״ז חייב להשכיר לו בית אחר כמותו וכן כל כיוצא בזה בדף ק״ג דלעיל ובאלפסי שם השכיר לו בית סתם ואחר שנתן לו הבית נפל חייב לבנותו או יתן לו בית אחר ואם היה קטן מן הבית שנפל אין השוכר יכול לעכב עליו והוא שיהי׳ קרוי בית שלא השכיר לו אלא בית סתם ולא אמר לו בית כזו אני משכיר לך, בב״ב דף ו׳ המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה משתמש בזוזיה ובכותליה עד ארבע אמות ובתרביץ החצר וברחבה שאחורי הבתים ומקום שנהגו להשתמש בעובי הכתלים משתמש בהם ובכל אלו הדברים הולכים אחר המנהגים הידועים להם בכ״מ דף ק״א ת״ר המשכיר בית לחבירו חייב להעמיד לו דלתות ולפתוח לו חלונות שנתקלקלו ולחזק התקרה ולסמוך את הקורה שנשברה ולעשות לו נגר ומנעול וכל כיוצא באלו הדברים שהם מעשה אומן והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות. והשוכר אותו חייב לעשות מעקה ומזוזה ולתקן מקום המזוזה משלו וכן אם רצה לעשות סולם או מרזב או להטיח גגו הר״ז עושה משל עצמו. עוד שם דף ק״ב ומה שכתב אעפ״י שהי׳ שכורה וכו׳ מלשון המיימוני פ״י דשכירות המשכיר חצרו סתם לא השכיר הרפת שבה והזבל שבחצר הרי הוא של שוכר לפיכך הוא מטפל להוציאו ואם יש מנהג הולכים אחר המנהג בד״א כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם היו הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע״פ שהיא שכורה ביד אחרים, מביאו באלפסי פרק השואל ובאשירי שם אמרינן בירושלמי המשכיר בית או חצר או מרחץ או חנות או שאר המקומות עד זמן קצוב הרי זה כופהו לצאת בסוף זמנו ואינו ממתין לו אפילו שעה אחת שכר לו בית סתם ללינה אין לינה פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנישואין אין פחות משלשים יום. עוד שם בדף ק״א דלעיל כל הסוגיא המשכיר לחברו בית סתם אין יכול להוציאו עד שיודיעו שלשים יום מקודם כדי לבקש מקום ולא יהי׳ מושלך בדרך ולסוף השלשים יצא, בד״א בימות החמה אבל בימות הגשמים אין יכול להוציאו מן החג עד הפסח, בד״א בעיירות אבל בכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים צריך להודיעו שנים עשר חדש מקודם, וכן בחנות בין בכרכים בין בעיירות צריך להודיעו שנים עשר חדש קודם שם כשם שהמשכיר חייב להודיעו כך השוכר חייב להודיעו מקודם שלשים יום בעיירות או מקודם י״ב חדש בכרכים כדי שיבקש שוכר ולא ישאר ביתו פנוי ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא יתן השכר שם אע״פ שאין המשכיר יכול להוציאו ולא השוכר יכול לצאת עד שיודיעו מקודם אם הוקרו הבתים יש למשכיר להוסיף עליו ולומר לשוכר או שכור בשוה עד שתמצא או תצא, וכן אם הוזלו הבתים יש לשוכר לפחות מן השכר ולומר למשכיר או שכור לי בשער של עכשיו או הרי ביתך לפניך, שם נפל הבית של משכיר שהוא דר בו הר״ז יכול להוציא השוכר מביתו ואומר לו איני רוצה שתהיה בביתי בפנים ואני אהיה בחוץ, בסוף פ׳ הפועלים דף צ״ד ובכמה דוכתי הזכיר תנאי בשכירות ומה שכתב שהשכירות מכירה הוא בפרק הזהב דף כ״ו וכן הסוגיא במיימוני דלעיל ריש פ״ז כשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח וממכר כך מתנה בשכירות שהשכירות מכירה לזמן קצוב הוא וכל שממכרו בנכסיו ממכר שכירותו שכירות וכל שאין לו למכור כך אין לו לשכור אא״כ יש לו פירות בלבד מאותה קרקע הרי זה שוכר ואינו מוכר. עוד אמר רב נחמן בפרק השואל דף ק״ב כל הסוגיא המשכיר בית לחברו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר השכיר לחדשים נתעברה למשכיר, השכיר לחדשים ושנה בין שאמר לו דינר לחודש י״ב דינר לשנה בין שאמר לו י״ב דינר לשנה דינר בכל חדש הרי חדש העיבור של משכיר שקרקע בחזקת בעליה ואין מוציאין דבר מבעל הקרקע אלא בראיה ברורה וכן בעל הבית שאמר לזמן זה השכרתיך והשוכר אומר לא השכרת אלא סתם או לזמן ארוך על השוכר להביא ראייה ואם לא הביא בעל הבית נשבע היסת ומוציאו מן הבית, עוד שם בדף ק״ב פסק רבי ינאי שהשוכר שאמר נתתי שכר הבית שנתחייבתי בו והמשכיר אומר עדיין לא נטלתי בין שהיתה השכירות בשטר בין שהיתה בלא עדים אם תבעו בתוך שלשים יום על השוכר להביא ראיה או יתן ויחרים על מי שלקח שלא כדין תבעו המשכיר לאחר שלשים יום ואפילו ביום שלשים על המשכיר להביא ראיה או ישבע השוכר שכבר נתן לו שכרו ויפטר וכן אם שכר ממנו ופי׳ שיתן לו השכר שנה בשנה ותבעו בתוך השנה על השוכר להביא ראיה תבעו לאחר השנה ואפי׳ ביום כ״ט באלול על המשכיר להביא ראי׳ שם דף ק״ג ומבואר הסוגיא בתו׳ שם המשכיר בית לחבירו בשטר לי׳ שנים ואין בו זמן השוכר אומר עדיין לא עבר מזמן השטר אלא שנה והמשכיר אומר כבר שלמו שני השכירות ושכנת עשר שנים על השוכר להביא ראי׳ ואם לא הביא ישבע המשכיר שבועת היסת ויוציאנו כרב נחמן שאומר שם דף ק״ב קרקע בחזקת בעליה עומדת ואם יש בו זמן ואומר השוכר פרעתיך מחמשה שנים אומר שם בדף ק״ג שנאמן, מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך יש לבעל הבית למכור לו מאותן פירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותן ומשליכין אותן בשוק כדפסיק רב הונא בריה דרבי יהושע בפ׳ השואל דף ק״א ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכרו ממקצת דמיהם מקום משום השבת אבידה לבעלים אע״פ שעשה שלא כהוגן, שנינו בפ׳ הפועלים בבא מציעא דף פ״ג השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב מקום שנהגו שלא להשכים ולהעריב אינו יכול לכופן מקום שנהגו לזון יזון לספק בתמרים או בגרוגרות וכיוצא בהן לפועלים וספק הכל כמנהג המדינה ואמרי׳ עלה בירושלמי שם זאת אומרת מנהג מבטל הלכה תניא שם בפרק הפועלים דף פ״ז השוכר את הפועלים ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר רואין פחות שבשכירו׳ ויתר שבשכירות ושמין ביניהם חילוקין מבוארי׳ יש בפ׳ האומנין בבא מציעא בדף ע״ו בעניין השכירות ואלו הן אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בג׳ והלך ושכרן בד׳ אם אמר להם השליח שכרכם עלי נותן להם ארבעה ונוטל מבעל הבית ג׳ ומפסיד מביתו אחד אמר להם שכרכם על בע״ה נותן להם בע״ה כהלכו׳ המדינה שם הי׳ במדינה מי שנשכר בשלשה ומי שנשכר בארבעה אינו נותן להם אלא שלשה ויש להם תרעומת על השליח בד״א כשאין מלאכתן ניכרת אבל אם היתה מלאכתן ניכרת והרי הוא שוה ד׳ נותן בעל הבית ד׳ שאילו לא אמר להם שלוחו ד׳ לא טרחו ועשו שוה ארבעה, שם אמר לו בעל הבית שכור לי בד׳ והלך השליח ושכר בג׳ אע״פ שמלאכתן שוה ד׳ אין להם אלא ג׳ שהרי קבלו על עצמן ויש להם תרעומת על השליח שם א״ל בע״ה בג׳ והלך השליח ואמר להם בד׳ וא״ל כמה שאמר בע״ה אין דעתם אלא שיתן בעל הבית יותר מארבעה אם אמרו כן לשליח דעתם אעילויא ולא לפחות מארבעה ולעולם נוטלין ד׳ ומדבר כשאומר השליח שכרכם עלי שאם הי׳ אומר שכרכם על הבעל הבית לא יטלו לעולם אלא שלשה שהרי סוגית התלמוד שם מדברת כשאין מלאכתן ניכרת מה היא שוה כגון בחפורה מלאה מים וכן פי׳ ר״ח איש רומי בתוס׳ שם בד״ה דעתיהו שם אמר לו בעל הבית בד׳ והלך השליח ואמר להם בג׳ ואמרו לו כמה שאמר בעל הבית אע״פ שמלאכתן שוה ארבעה אין להם אלא שלשה כי בעיא היה שם אם נאמר ששמעו שלשה וקבלו עליהם או נאמר שסומכין על דברי בע״ה ולא איפשיטא הלכך המוחזק בממון עיקר וכן פסק האלפסי שם דף ע״ו דלעיל תניא ומפרש לה רב אשי כן השוכר את הפועלים והטעו את בע״ה מפרש שם שהטעו שחזרו בהם או בעל הבית הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומת. וכן בתוס׳ שם בד״ה אין להם עיין שם ובמקצת סמ״ג אינו פירש הרב רבינו יצחק בר רבי מרדכי שמיד חזר בו בעל הבית ואחר שחזר בו היו יכולים להשכיר עצמן למקום אחר שחזרו אחר משכירים שאם לא היו יכולין להשכיר עצמם למקום אחר נותן להם כל מה שנתבטלו על ידי אותו היום דק״ל כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי בפרק הגוזל דף ק׳ דלקמן בפרק האומנים דף ע״ט נמי אמרינן גבי ספינה אי דלא משכח לאוגורי כולי אגרא בעי למיתב ליה ונראה דלאו דוקא כולי אגרא דאינו דומה הבא טעון לבא ריקם בברייתא דלעיל בד״א כשלא הלכו אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה או ששכרן לחפור השדה ומצאו שנתמלאת מים אם ביקר בעה״ב מלאכתו מבערב ומצאה צריכה פועלים אין לפועלים כלום מה בידו לעשות ואם לא ביקר נותן להם שכרם כפועל בטל שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכתו ליושב בטל בד״א שלא התחיל הפועל במלאכה אבל התחיל הפועל במלאכה וחזר בו בחצי היום אמר רב שם דף ע״ז וד׳ י׳ ובב״ק דף קט״ז יחזור שנ׳ כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים במ״ס אין זה ולמעלה מדבר בשכירות וכאן מדבר בקבלנות בדף ע״ו דלעיל וכיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל שמין מה שעשה ונוטל. ואם הוא קבלן שמין לו מה שעתיד לעשות בין שהוזלו בעוד ששכרן בין לא הוזלו בין שהוזלה מלאכה אחר כך בין לא הוזלה שמין להם מה שעתיד לעשות שפוסק רב בדף ע״ז הלכה כרבי דוסא בקבלן וכרבנן בפועל בדף ע״ו כיצד קיבל ממנו קמה לקצור בשתי סלעים קצר חציה והניח חציה בגד לארוג בב׳ סלעים ארג חציו והניח חציו שמין לו מה שעתיד לעשות אם היה שוה ו׳ דינרים נותן לו שקל או יגמור מלאכתן ואם הי׳ הנשאר יפה שני דינרין אינו נותן להם אלא סלע שהרי לא עשו אלא חצי מלאכה בד״א בדבר שאינו אבד אבל בדבר שהוא אבד אם ימתין עד שימצא פועלים בכדי שכר הרגיל מוכיח במשנה שם דף ע״ה והברייתא עם כל הסוגיא בדף ע״ו ודין האונס בדף ע״ז ובברייתא שאחד פועל ואחד קבלן אין יכול לחזור בו אא״כ נאנס כגון שחלה או שמע שמת לו מת ואז יפרע לו כנגד מה שעשה ואם לא נאנס וחזר בו שוכר עליהם או מטען כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם באו וטלו שנים עד שיגמרו מלאכתן ולא יתן להם אלא מה שפסק תחילה ואפילו נתן להם השתים מחזיר מהם התוס׳ כיצד שוכר עליהן שוכר פועלים אחרים וגומרין מלאכתן שלא תאבד וכל שיוסיף לאלו הפועלים האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מן הראשונים ועד כמה אמר רב נחמן בדף ע״ח עד כדי שכרן של ראשונים ואם היה להם ממון תחת ידו תניא בברייתא דלעיל שוכר להשלים המלאכה עד ארבעים וחמשים זוז לכל פועל בכל יום אע״פ ששכר הפועל שלש או ארבע בד״א בזמן שאין להם פועלים לשכור בשכרן אבל יש פועלים לשכור בשכרן ואמר לו צא ושכור מאלו והשלם מלאכתך ואל תאבד בין שוכר בין קבלן אין לו עליהם אלא תרעומת ושמין לפועל מה שעשה ולקבלן מה שעתיד לעשות. וכן שנינו דף ע״ו השוכר את האומנים וחזר בו בעל הבית ידו על התחתונה ופירש רבינו שלמה יתן להם כנגד מה שעשו ואם הוזלה מלאכת הפועלים יתן להם כמה שפסק לבד מה שצריך להוציא בהשלמתה ואומנין משמע בין שכורין בין קבלנין. תניא בתוספתא בפ״ו דב״מ ומבואר באלפסי פרק האומנים השוכר את הפועל ונאחז לעבודת המלך לא יאמר לו הריני לפניך אלא נותן לו שכר מה שעשה אמר רבא בפ׳ האומנים דף ע״ז השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנחל ופסק הנהר בחצי היום אם אין דרכו להפסיק אין להם אלא שכר מה שעשו אבל אם דרכו להפסיק אם הפועלים מן העיר שיודעין מנהג הנהר פסידה דפועלים ואין להם אלא שכר מה שעשו אבל אם הפועלים ממקום אחר נותן להם שכר כפועל בטל מחצי היום הנשאר וכן פסק האשירי שם בשם רבינו יואל ודין זה במלמד שחלה תלמידו בין דרכו להיות חולה בין לאין דרכו. ואמר רבא בדף ע״ז דלעיל שכרן להשקות השדה ובא מטר בלילה הפסד של פועלים בא הנהר הפסד של בעל בית ונותן להם כפועל בטל ויש ליתן טעם בתו׳ שם למה אינו מחלק כאן בין ביקר מבערב ללא ביקר ובין הנהר העשוי לבא ובין שאינו עשוי לבא כי ודאי הוא עשוי לבא דרך החריצין ודווקא גבי חפירה צריך ביקור אבל בהשקאת שדה אין צריך ביקור כי כל שדה שווה להתמלאת על ידי המטר זו כמו זו. ואמר רבא שם השוכר את הפועל לעשות מלאכה כל היום ושלמה המלאכה בחצי היום אם יש לו מלאכה אחרת כמותה או קלה ממנה עושה שאר היום ואם אין לו מה יעשה נותן לו שברו כפועל בטל. שם ואם היה מן החופרין או עובדי אדמה וכיוצא בהם שדרכן לטרוח הרבה ואם לא יעשה מלאכה יחלה הר״ז נותן לו כל שכרו משלם. השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא שם מה יביא נותן לו שכרו משלם שכרו להביא כרוב ודורמסקינן לחולה והלך ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו שכרו משלם כדתני בתוספתא פ״ז דב״מ דלעיל ומביאה בפרק הגוזל בתרא דף ק״ו וכן באלפס פרק האומנים וכן כל כיוצא בזה פרק האומנין בבא מציעא דף ע״ו השוכר את הפועל לעשות עמו בשלו והראהו בשל חברו נותן לו שכרו משלם וחוזר ולוקח מחברו מה שנהנה בזו המלאכה. שנינו בבבא מציעא דף קי״ח השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש וכיוצא בהם ואמר לו טול מה שעשית בשכרך שומעין לו ואם משקבל עליו ואמר לו הילך שכרך ואני אטול את שלי אין שומעין לו. תניא בבא מציעא דף י״ב ומפרש לה רב פפא כן שם מציאת הפועל לעצמו אע״פ שאמר לו עשה עמי מלאכה היום ואין צ״ל אם אמר לו עדור עמי היום נכש עמי היום אבל שכרו ללקט מציאות כגון שחסר הנהר ושכרו ללקט הדגים הנמצאים באגם הרי מציאתו לבעל הבית אפי׳ מצא כיס מלא דנרים גרסינן בפרק הזהב בבא מציעא דף מ״ח נתן פרוטה של הקדש לספר מעל ומקשה הספר הא בעי השוכר למשוך תספורת מכאן מדקדק רבינו יעקב בתו׳ שם וכן מביא האשירי שם שהמשכיר סופר כיון שמשך קולמוס אינו יכול לחזור בו ונר׳ לרבינו יצחק שאינו דומה דלא גרע מעבד עברי שמגרע פדיונו ויוצא ואינה מועלת משיכת התספורת אלא לעניין שיכול לעכב התספורת אמנם בקבלן מסופק רבינו יצחק אם יכול לחזור כשמשך כלי אומנותו דלא שייך ביה עבדים לעבדים כיון שאין זה לא שכיר יום ולא שכיר שנה. שנינו בפרק השוכר את האומנים בבא מציעא דף פ׳ ומפרש לה כן האלפסי שם המלוה את חברו על המשכון בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנו בשעת הלוואתו בין שמשכנו שלא בשעת הלוואתו הר״ז שומר שכר כרבנן דר׳ יהודא שם לפיכך אם אבד המשכון או נגנב חייב בדמים ואם נאנס המשכון כגון בליסטין מזויין וכיוצא בו משאר אונסין ישבע הוא שנאנס וישלם בעל המשכון את חובו עד פרוטה אחרונה. עוד שנינו בפרק האומנים בבא מציעא דף פ׳ ומפרש לה כן בגמ׳ דף פ״א ואשאילך למחר דנקט מלשון המיימוני הוא בפרק י׳ דשכירות ועיי״ש במ״מ האומר לחברו שמור לי ואשמור לך הרי זה שמירה בבעלים אמר שמור לי היום ואני אשמור לך למחר או השאילני היום ואני אשאילך למחר כולן נעשין שומרי שכר זה לזה עוד שנינו שם בדף פ׳ ומפרש לה כן בגמ׳ בדף פ״א כל האומנים שומרי שכר וכולם שאמרו טול את שלך והביא מעות או שאמר לו גמרתיו ולא לקחו הבעלים את הכלים הרי האומן שומר חנם אבל אמר האומן הבא מעות וטול את שלך עדיין הוא שומר שכר כשהי׳. בפ׳ הגוזל קמא בבא קמא דף צ״ח נתן לאומנין לתקן וקילקלו חייבים לשלם כיצד נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לקבוע בהם מסמרים או שנתן להם עצים לעשות בהן שידה תיבה ומגדל ונשברו אחר שנעשו משלם לו דמי שיד׳ תיבה ומגדל שאין האומן קונה בשבח כלי אע״פ שרוצה ליישב שם בדף צ״ט שלא יחלקו שמואל ורב ששת על רב אסי שאומר בדף צ״ח אומן קונה בשבח כלי מ״מ בפי׳ אומר בפרק המקבל בבא מציעא דף קי״ב שרב ששת סובר אין אומן קונה בשבח כלי פירש רב אלפס שם ובפרק הגוזל ובפרק הגוזל דף צ״ט אומר על רבי מאיר וחכמים דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי אמנם בפרק המקבל בבא מציעא דף קי״ב בתוס׳ בד״ה אומן וכן בתוס׳ דב״ק דף י״ט בד״ה רב פי׳ רבי׳ יצחק שאין זה מדברי רב ששת אלא התלמוד הוא שאומר כן ולגמרי פוסק כרב אשי שאומר אומן קונה בשבח כלי וכן פוסק בה״ג ועל כל זאת אמר רבינו יצחק שהנותן כלי לאומן לתקנו לא היה צריך טבילה כיון שאין שם העכו״ם עליו. עוד שם שנינו בפ׳ הגוזל דף ק׳ נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו נתן לו צמר לצבוע אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום אם השבח יתר על היציאה נותן לו בעל הצמר את היציאה ואם היציאה יתרה על השבח נותן לו את השבח בלבד כר״י שם וסתם לנו בפ׳ השוכר את האומנין בבא מציעא דף ע״ו כמותו כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה וקורא לה בהגוזל דף ק״ב הילכתא פסיקתא. עוד בפ׳ הגוזל בבא קמא דף צ״ט הנותן בהמה לטבח ונתנבלה חייב לשלם דמיה מפני שהוא כנושא שכר לפיכך אם היה טבח ומומחה ושחט בחנם פטור מלשלם ואם אינו מומחה אע״פ שהוא בחנם חייב לשלם. שם וכן המראה דינר לשולחני ואמר לו יפה ונמצא רע אם בשכר הראהו חייב לשלם אע״פ שהוא בקי ואינו צריך להתלמד ואם בחנם הראהו פטור והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד ואם אינו בקי חייב לשלם אע״פ שהוא בחנם והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך כמו שאמר שם בדף ק׳ ריש לקיש לרבי אלעאי או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים וכן פסק רב אלפס שם שהדיוט אין מתחייב אלא אם כן יאמר לו עליך אני סומך ולא ידע רבי׳ יעקב מניין לו זה וכן בתו׳ דף ק׳ דלעיל בד״ה אחוי שהרי מעשה שאמר שם בדף צ״ט אשה אחת שאלה לרבי חייא דינר אחד אם הוא יפה ואמר שהוא יפה ונמצא רע ואומר שם שרבי חיא פטור היה מפני שהיה מומחה ולפנים משורת הדין שלם לה אבל אם היה הדיוט משמע שהוא חייב אע״פ שלא אמרה לו עליך אני סומכת, כך משמע שם בדף צ״ט טבח שעשה בחנם וכן שולחני שאמר יפה ונמצא רע וכן כל כיוצא בזה עליהן להביא ראי׳ שהן מומחין ואם לא הביאו ראי׳ משלמין. אמרינן בב״ב דף כ״א אמר רבא שהנוטע אילנות לבני המדינה והפסיד. וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות. ומקיז דם שהרג או חבל והסופר שטעה בשטרות. ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעיות כלל הדבר בכל פסידה שאינה חוזרת כמותרין ועומדין הן הפועלים ומסלקין אותם בלא התראה, בתוספות שם ומלמד תינוקות גם הוא השעה שהוא לומד טעיות היא אבודה אע״ג דשבשתא ממילא נפקא בגמרא שם:

5 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

דין האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים ושכרן יותר ממה שאמר לו. ובו ז סעיפים:אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בשלשה והלך ושכרן בארבעה אם אמר להם השליח שכרכם עלי נותן להם ארבעה ונוטל מבעל הבית שלשה ומפסיד אחד מכיסו וי"א אם כל הפועלים אינן נשכרים רק בארבע הבעל הבית נותן לשליח כפי מה שההנהו טור ס"א וע' בב"י ואם אמר להם שכרכם על בעל הבית נותן להם ב"ה כמנהג המדינה היה במדינה מי שנשכר בג' ומי שנשכר בד' אינו נותן להם אלא ג' ויש להם תרעומת על השליח במה דברים אמורים כשאין מלאכתן ניכרת אבל אם היתה מלאכתן ניכרת והרי שוה ד' נותן להם ב"ה ד' שאילו לא אמר להם שלוחו ארבעה לא טרחו ועשו שוה ארבעה:

6 רש"י פתח ↗

היכי דמי - דתרעומת יהיה להן ולא יותר:

6 רי"ף פתח ↗

דאיכא דמיתגר בד' ואיכא דמיתגר בתלתא דאמרו ליה אי לאו דא"ל בד' הוה טרחינן ומתגרינן בארבעה אי בעית אימא הכא בבעל הבית עסקינן דא"ל אי לאו דאמרת לן בארבעה זילא בן מילתא לאיתגורא ואיב"א לעולם באיתגורא בפועלים עסקינן דאמרי ליה כיון דאמרת לן בד' טרחינן ועבדינן עבידתא שפידתא וליחזי עבידתיה בריפקא ריפקא נמי מידע ידיעא בריפקא דמליא מיא ולא ידיעא אב"א לעולם דא"ל בעל הבית בארבעה ואזל איהו ואמר להו בתלתא ודקאמרת סבור וקביל דאמרי ליה לית לך משלי ג׳:כ״ז אל תמנע טוב מבעליו

7 רש"י פתח ↗

אי בעית אימא בבעל הבית עסקינן - בפועל שיש לו לעצמו שדות שהן שלו ואינו נשכר למלאכת אחרים אם לא ביותר על דמי שכירות והיינו תרעומת דאי לאו דאמרת לי בד' לא הייתי מזלזל בעצמי:

8 רש"י פתח ↗

לעולם בפועלים - הרגילים למלאכת אחרים:

8 רשב״א על עבודה זרה פתח ↗

ואוקימנא בזונה גויה דקניא בכסף ולא מיחסרא משיכה וביאתה היינו כספיה. אבל זונה ישראלית לא קניא ליה כלל ואף על גב דיחדו ליה באתננה קודם ביאה. ומיהא איכא למשמע לשוכר את הפועל ופסק עמו כור חטים זה או בגד זה או עור זה שאם רצה אחד מהם לחזור בו שהרשות בידו, שהרי כור חטים שפסק עמו לא קני ליה דהא מיחסר משיכה ויהיב ליה מידי אחרינא, וכדאמרינן הכא בטלה זה. ואפשר נמי דאפילו פסק עמו חטים סתם אינו חייב ליתן לו חטים אלא נותן לו שכרו במעות. ומיהו בזה יש לבעל הדין לחלוק דממון שפסק עמו מיהא חייב ליתן לו, דומיא דטול מה שהבאת בשכרך שאין שומעין לו ב"מ קיח, א, אף על פי שיש לחלוק ולומר דסתם שכירות במעות היא ואדעתא דהכי נחת והילכך חייב ליתן לו מעות, אבל כשפסק עמו חטים כיון שאין סתם שכירות בחטים אלא שבא לדון עליו מחמת שהתנה עמו בכך לא קנה דהא לא משך, וזה נכון ועיקר. והיכא דקא פסק לו כור חטים זה שיכול לחזור בו כמו שביארנו, צריך עיון אם יתחייב ליתן לו מכל מקום במעות כדמי החטים שכבר גלו בדעתם מיהא כשיעור פסק השכירות וזה נתרצה ליתן וזה נתרצה להשתכר בשוה כור חטים, או שמא נאמר כיון שאין גוף הדבר שפסקו ביניהם נקנה ולא זה קנה ולא זה נתחייב, אפילו בשוויו של פסק זה לא נתחייב, והכל לפי דעת בית דין בכמה ראוי להשתכר, בדבר זה צריך אני להתיישב. ואפשר שהכל הולך אחרי המלאכה שעשה, שאם עשה וטרח יותר משאר פועלים יכול לומר לו להכי טרחי ועבדי לך עבידתא שפירתא, כדאיתא בריש השוכר את האומנין ב"מ עו, א,ואי לא, יהיב ליה כשכיר דעלמא לפי אומד המלאכה שכר שעשה, כן נראה לי.

9 רש"י פתח ↗

אל תמנע טוב מבעליו - פסוק הוא במשלי:

9 שיטה מקובצת פתח ↗

לית לך אל תמנע טוב מבעליו. פירוש דליכא למימר דלגבי בעל הבית נמי איכא משום אל תמנע טוב מבעליו אם היה משכיר הוא בארבעה ומוצא בתלתא דכיון דבעל הבית אמר לו בפירוש בארבעה ולא אמר לו שישכור כפי מה שיוכל גלי אדעתיה דניחא ליה דליתן להו ארבעה. הריטב"א. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: כללא דנקטיה בהאי שמעתא היכא דאמר ליה לשלוחיה זיל ואוגר לי אגירי בארבעה ארבעה ואזל ואמר להו בתלתא תלתא לית להו אלא תלתא ואף על גב דשויא עבידתייהו ארבעה ואית להו עליה תרעומת על דעבר על בל תמנע טוב מבעליו היכא דשויא עבידתייהו ארבעה. והיכא דאמר ליה לשלוחיה אוגר לי בתלתא תלתא ואזל ואמר להו בארבעה ארבעה אי גמר להו שכרכם עלי יהיב להו ארבעה ושקיל תלתא מבעל הבית כדין השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו דאמרינן שהוא נותן לו משלו כל מה שפסק עמו וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שהתנה עמו או מה שראוי לפחות שבשכירות. ואי אמר להו שכרכם על בעל הבית אי מתגרי רובא דפועלים בארבעה במתא שקלי ארבעה אף על גב דלא אמר לו בעל הבית דלוגר אלא בתלתא דכיון דשני עקריה לשליחותיה מנפשיה וכמאן דאנחתינהו שלא ברשות דמי שנוטל מה שהתנהו. ואי מתגרי פועלים במתא בתלתא שקלי תלתא אף על גב דאיכא אגירי במתא דמתגרי בארבעה תילתא או פלגא דאגירי מתא דדעתיה דאיניש אתרעא זילא והוה ליה כמאן דעבוד הני פועלים בהדיה מנפשייהו דשקלי מיניה אגרא בתרעא זילא. מיהו הני מילי היכא דלא שויא עבידתייהו אלא תלתא או דלא ידיע כגון ריפקא דמלי מיא אבל היכא דשויא עבידתייהו ארבעה שקלי ארבעה כיון דאיכא אגירי דמתגרי בארבעה. ונראה לומר דהוא הדין נמי אף על גב דליכא דמתגרי בארבעה כיון דטרחו טפי מאחריני דלישקלו ארבעה. והיכא דלא ידיעא עבידתייהו כגון ריפקא דמלי מיא ואמרי אינהו ארבעה טרחנא הב לן ארבעה דהכי אמר לן שליחא ואיהו אמר לא ידענא אי טרחיתו טפי או לא לית להו אלא תלתא כיון דרובא דאגירי מתא מתגרי בתלתא ואית להו תרעומת עליה דשליחא דהא אי לא אמר להו ארבעה לא הוו טרחי אלא כדחזי לתלתא. אמר ליה בעל הבית לתלתא ואזל ואמר להו בארבעה אמר לי בעל הבית ואמרו ליה כמו שאמר בעל הבית אי טרחו ארבעה שקלי ארבעה דאדעתא דהכי טרחו טובא ולא אמרינן דאוזילו הוא דאוזילו גביה דבעל הבית. עד כאן. פשיטא אמר ליה בעל הבית בתלתא ואזל ואמר להו בארבעה ואמר להו שכרכם עלי אי נמי דאמר להו שכרכם על בעל הבית ושויא עבידתייהו ארבעה אף על גב דאמרי ליה כמו שאמר בעל הבית דעתייהו אעילוייא ושקלי ארבעה משום דפועלים ידעי אהדדי היכי מתגרי וכי שמעי מיניה ארבעה לא שבקי עילוייא דשמעי ונחתי אדעתא דפחתא דלא שמעי. אלא אמר להו בעל הבית בארבעה ואמר להו איהו בתלתא ואמרי ליה כמה שאמר בעל הבית מאי אדיבורא דידיה קא סמכי והכי אמרי ליה מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית וסבור וקבול בתלתא ולא אמרינן דעתייהו אעילויא דהא לא שמעי ההוא עילויא ולא סמכי עליה או דילמא כדאמר בעל הבית כיון דאמרי כמה שאמר בעל הבית גלויי דעתם הוא דלאו עליה דידיה קא סמכי מאי. תא שמע האשה שאמרה הבא לי גיטי והשליח אמר אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הילך כמה שאמרה אמר רב נחמן וכו' אפילו הגיע הגט לידה אינה מגורשת אלמא אדיבורא דידיה קסמיך וסבר שליח לקבלה הוא ותתגרש לאלתר והיא לא מגרשא לאלתר וכי ממטי ליה לידה נמי לאו כלום הוא דלאו שלוחיה הוא כלל והכא ליכא עילויא לא בקבלה ולא בהולכה ושמעינן מינה דבהאי לישנא דאדיבורא דידה קסמיך. הראב"ד.

9 משנת ארץ ישראל על משנה בבא מציעא פתח ↗

ואכן לפי ניתוחו של הרשב"א6בכך אנו מציעים ליישב את קושיית הרשב"א לסוגייתנו בדף עו ע"א. הרשב"א מקשה על הראב"ד שהביא את הירושלמי, אבל קושייתו היא על הירושלמי עצמו, ואם נפרש שההטעיה היא רק מכיוון בעל הבית תוסר קושיית הרשב"א. ההלכה במשנה מתאימה רק אם בעל הבית הטעה את הפועלים, אבל לא אם הפועלים הטעו את בעל הבית. במקרה כזה בעל הבית איננו חייב לשלם להם. דרכו של הרשב"א מעידה על עירנות חברתית, ועמדנו על כך שיש במסכת בבא מציעא פרקים שבהם המרכיב החברתי גובר על המרכיב המשפטי7ראו במבוא למסכת בבא קמא.. במקרה זה לפי הרשב"א המשנה תומכת בחזק, ברם לפי פשט המשנה שתי המשניות הראשונות מציגות שוויון משפטי בין בעל הבית לפועלים.

10 רש"י פתח ↗

דעתייהו אעילויא - אע"פ שאמרו לו הרי אנו נשכרים כדבר בעל הבית לא לפחות מקצבתו של זה אמרו אלא להוסיף וכך אמרו מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית וכיון שבעל הבית פוחת אי אמר להן האי שכרכם עלי יתן משלו ואי אמר שכרכם על בעל הבית יש להם תרעומת עליו:

10 תוספות פתח ↗

דעתייהו אעילויא - באמר להו שכרכם עלי איירי דאי אמר להו שכרכם על בעל הבית מאי נפקא מינה אי דעתייהו אעילויא דבעה"ב לא ישלם להם אלא מה שהתנה. ר"י וכן רבינו חננאל:

10 מהר"ם פתח ↗

שם פשיטא אי א"ל בעל הבית בתלתא ואזל איהו א"ל בארבע ואמרי ליה כמ"ש בע"ה דעתייהו אעילוייא וכו'. פי' רש"י וכיון שבע"ה פוחת אי אמר להם הא שכרכם עלי יתן משלו ואי אמר להם שכרכם על בעל הבית יש להם תרעומת עליו והרי"ף כתב לענין כשאמר שכרכם על בעל הבית ושוה מלאכתן ארבעה דנותן בעל הבית להם ארבעה עיין בהרי"ף והרא"ש שגם בכאן כתב הטור אפי' היכי דהפועלים נשכרים בג' כיון דמלאכתם שוה ד' חייב הבע"ה לשלם ד' וע"ש וכלל הענין דהכא הוי דינא ממש כדלעיל דהיכי שאמר בע"ה בתלתא ואמר איהו בארבע ועיין בביאורי שכתבתי על הטור וכאן אין להאריך:

11 רש"י פתח ↗

אלא - הא מיבעיא לן אמר ליה בעל הבית בארבעה והוא אמר להו תלתא ואמרו ליה הרי אנו נשכרים כמו שאמר בעל הבית מאי:

11 לחם משנה על משנה תורה, הלכות גירושין פתח ↗

אמר שליח לבעל שליח הובאה אני וכו' כיון שהגיע גט לידה מגורשת. קשה קצת דמשמע בדברי רבינו דאם הגיע לידה דוקא מגורשת הא אם לא הגיע אינה מגורשת כלל ואמאי הא בעיא דלא איפשיטא בפרק האומנין בבא מציעא דף ע"ו אי אדיבורא דידיה או אדידה ודוקא התם דלענין ממון נקטינן לה לקולא וכדכתיבנא בה' שכירות אבל הכא אית לן למינקטא לחומרא והוי ספק מגורשת משום דילמא דאדיבורא דידה קא סמיך וכיון שהגיע לידו מגורשת. וי״ל דמה שאמר כיון שהגיע גט לידה מגורשת ר״ל מגורשת ודאי אבל ספק אפילו שלא הגיע לידה מגורשת מספק ומ״מ היה לו לרבינו לברר. והר״ן כתב כן שם בפרק התקבל ע״ש:

11 רי"ף פתח ↗

12 רש"י פתח ↗

ה"ג הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי - האשה שאמרה לאחד אם תמצא את בעלי אמור לו שישלח לי את גיטי בידך ותיעשה שלוחו של בעלי לגרשני כשמגיע גט לידי דשליח להולכה על הבעל לעשות והאשה מתגרשת כשיגיע גט לידה ושליח לקבלה על האשה לעשות שיהא הוא שלוחה וכמותה ותתגרש משיגיע גט ליד שליח:

12 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה ה"ג הבא. לגרשני כשיגיע גט לידי. כצ"ל:

13 רש"י פתח ↗

אפילו הגיע לידה אינה מגורשת - אלמא אדיבורא דידיה קא סמיך והכי א"ל מהימנת לי דכך אמרה ולא עשאו שליח להולכה הלכך אין כאן שליחות ואין עליה לעשות שליח להולכה והרי הבא לי אמרה לו ולא התקבל והבעל נתנו לו בתורת שליח קבלה ושליחות זה אינו ביד הבעל לעשות:

13 בית יוסף פתח ↗

ויכולה גם כן לעשות שליח להובאה וכו' בפרק התקבל גיטין ד' סה. הוזכר כמה פעמים האשה שאמרה הבא לי גיטי ומפרש שם במשנה שאינו גט עד שיגיע גט לידה וכ"כ הרמב"ם בפרק ו' שהאשה יכולה לעשות שליח להובאה וכתב הרב המגיד שכן כתב בה"ג וכן דעת הרשב"א והרמב"ן וי"מ הבא לי גיטי התראה עם בעלי והוא יעשה אותך שליח להולכה ותביא לי גיטי ונ"ל להביא ראייה לדעת רבינו ממה שאמרו במשנה הבא לי גיטי ממקום פלוני והביאו לו ממקום אחר כשר וכו' וכתב הר"ן בריש התקבל שר"ח כתב שאין האשה עושה שליח להולכה והרמב"ם כתב שהאשה יכולה לעשות שליח להולכה וכן דעת הרמב"ן ותימא הוא שאם אמרה האשה לשליח שיביא לה גיטה מיד בעלה והלך אצל הבעל ואמר לה הבעל הוליכהו לה בכה"ג ודאי מהני שהרי הבעל עשאו שליח אבל אם א"ל הבעל שאינו רוצה שיהא שלוחו כלל היכי מיגרשא דהא איהי לא קבלה הגט לא מיד הבעל ולא מיד שלוחו ולי אפשר דכיון דשלוחו של אדם כמותו והרי היא כאילו היא קיבלתו אלא שהוא מתנה שאינה רוצה שתתגרש אלא כשיגיע גט לידה ומתניתין דפירקין דייקא לי הכי דאשה עושה שליח להולכה דתנן הבא לי ממקום פלוני והביאו לה ממקום אחר כשר וכו' וה"ר שלמה בר"ש בן צמח ז"ל כתב בתשובה ז"ל ומה שמנתה האשה שליח קבלה יפה כוונה לסמוך על אשלי רברבי כגון הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש ז"ל בפרק התקבל מכללם וזה אפי' בשליח הובאה כלומר שמנתה האשה להביא לה גט מיד בעלה וכ"ש בשליח קבלה שמשניות מפורשות שהאשה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה ואף בענין שליח הובאה סברא הוא להכשירו לפי שזה השליח הולך אצל הבעל ואם אין הבעל חפץ לתת לו גט להוליכו לה אין כאן שליחות ולא הועיל לו כלום מינוי השליח ואם הבעל רצה ונתן גט להוליכו לה הרי נעשה שלוחו אע"פ שמסרו לו סתם ולא א"ל שיהא שלוחו וכן כתבו גאון ז"ל והבעל העיטור בשליחות הגט ואיפשר שלזה כיון הרמב"ן ז"ל שכתב בסוף חידושי גיטין שדברי הרמב"ם המכשיר בין בשליח קבלה בין בשליח הובאה שדבריו נראין מהטעם שכתוב בענין שליח הובאה לפי שאין שם ראיה מהלכה ברורה אלא מסברא ישרה עכ"ל: וז"ל הרמב"ן אחר סיום חידושי מסכת גיטין ר"ח ור"ש סבורים שאין האשה עושה שליח להביא אלא לקבל וכן נראה מפירושיהם בפרק האומנים בבא מציעא עו. וה"ר משה הספרדי ז"ל כתב שהאשה עושה שליח בין בקבלה בין בהבאה ואין בידי להכריע אלא שדבריו נראין בטעם וכן עיקר הסוגיא מוכיח כפשטה ובה"ג כך אמרו באשה ומשויא נמי שליח להולכה עכ"ל:

13 נימוקי יוסף על בבא מציעא פתח ↗

דאמרי ליה מהימנת לן. והא סבור וקביל ואע"ג דעבדי מאי דשוה ארבעה לא שקלי אלא תלתא ותרעומת דאל תמנע טוב וכו' כדלעיל או דילמא הכי קאמרי ליה כדאמ' בעה"ב ולא כדאמרת את ואע"ג דלא עביד מאי דשוי ד' שקיל ד' דהא סבר בעל הבית וקיבל למיתן ד' ולא איפשיטא הלכך הוי קולא לנתבע וחומרא לתובע ואין להם אלא תלתא כדאמר להו. גמ' דף עו. ואין למפשט מהא דאמרינן בגיטין דאשה שאמרה לשליח הבא לי גיטי כלומר שיעשה לך בעלי שליח להולכה שאהא מתגרשת כשתגיע גט לידי והשליח אמר לבעל אשתך אמרה התקבל לי גטי כלומר ותהיה מגורשת תכף שיגיע גט לידי השליח דא"כ שלוחה הוא ושלוחה כמותה והבעל אמר הילך כמו שאמרה אר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת משום דאדיבורא דידיה קא סמך שאמר שהאשה עשאתו שליח לקבלה ומש"ה לא עשאו הבעל שליח להולכה נמצא שאינה מגורשת דמאן מגרש לה לא הבעל עשאו שליח להולכה ולא היא לקבלה ואי אמרת אדעתא דידה קא סמיך א"כ עשאו שליח להולכה כמו שאמרה היא והויא מגורשת ליתא דמהא ליכא ראיה דנימא דהא דאינה מגורשת משום דעקר שליח לשליחותיה דכיון דאמרה ליה שיעשהו הבעל שליח להולכה והשליח אמר שהוא שליח לקבלה ה"ק שליח לקבלה הוינא להולכה לא הוינא דאי אפשי למטרח ולהגיעו לידה ומש"ה אינה מגורשת שאין הבעל יכול לעשותו שליח לקבלה:

14 רש"י פתח ↗

דאי סלקא דעתך אדיבורא דידה סמיך - ולא לדבריו האמין אלא הילך כמה שאמרה היא קאמר ליה אם כן עשאו שליח להולכה וזו בידו הוא וכי מטי גיטא לידה מיהא תיגרש:

14 שיטה מקובצת פתח ↗

דאי סלקא דעתך דאדיבורא דידה קסמיך מכי מטי גיטא לידה מיהא תתגרש. ואם תאמר מאי קאמר עד כאן לא מיבעיא ליה לעיל או דילמא אדיבורא דבעל הבית קסמיך אלא משום דדעתייהו אעילויא דאמר בעל הבית אבל הכא גבי גט ליכא עלויא. ונראה דאף היכא דליכא עלויא שייך שפיר למיבעי אי אדיבורא דמשלח קא סמיך רק שלא יהיה להם פסידא וכן נראה דהא הוי טעמא דלא מהימן ליה שליח כדמוכח בבעיא ודעתו לעשות כדברי המשלח ומשום הכל קאמר כמו שאמר בעל הבית ואם כן אף היכא דליכא עילויא שאינו מרויח בדבר המשלחו ומשום הכי שייך שפיר למימר האי טעמא שחפץ לעשות דבר המשלח כיון דליכא פסידא לעשותה והשתא ניחא דמייתי שפיר מגיטין אף על גב דהתם לא שייך טעמא דעילויא כדפירשתי. והא דקאמר בפשיטא דעתיה אעילויא לאו משום שתהא הבעיא תלויה בכך אלא בא להשמיענו דליכא לספוקי אי אדיבורא דבעל הבית קסמכי היכא דאיכא פסידא כדפרישנא אבל ודאי היכא דליכא פסידא בדבורו דמשלח אפילו ליכא עילויא בדבריו כיון שאמר כמו שאמר בעל הבית שייך שפיר למיבעי דשמא הוא חפץ לעשות כדברי המשלח כדפרישנא. כן נראה למורי שיחיה ז"ל. תלמיד הר"פ. וזה לשון הריטב"א: ואם תאמר ומה ראיה מביא מכאן דהא אמרינן לעיל דלא סמכי אדיבורא דמשלח אלא היכא דהוי לעילויא ואלו הכא גריעותא הוא שיהא שליח הולכה כמו שאמרה ואיכא עיכוב בגירושין עד שיגיע גט לידה ובשליחות קבלה ניחא טפי דמיגרשא לאלתר מכיון שהגיע גט ליד שליח. וכי תימא דבעל בעיכוב גירושין ניחא ליה טפי כדי שיוכל להמלך. הא ליתא מדאמרינן בסמוך בשלמא אי איתמר וכו' ואמר רב כיון שהגיע גט לידה מגורשת משום דשליח קבלה שויתיה הוא שמעינן דאדיבורא דידיה קסמיך דאלמא שליחות קבלה לאו גריעותא הוא דאם כן היכי אמרינן דסמיך עלה. תירצו בתוספות דלגבי בעל ליכא גריעותא ועילויא בהא מילתא ולא שני ליה בין שליחות הולכה לשליחות קבלה וכי אמרינן לעיל דעתייהו אעילויא לאו דוקא אלא לומר דדעתייהו דלא להוי גריעותא ומשום דלעיל איכא למימר עילויא נקיט ליה ונכון הוא. ועוד נראה לומר דהכא ודאי ניחא ליה לבעל בשליחות קבלה למהר הגירושין כיון שעיניו נתו לגרשה והיינו סוגיין דבסמוך אבל הכא אי אמרינן דדעתיה אעילויא דשליח ונימא דקא סמיך בעל דליהוי שליח קבלה גריעותא הוא שלא תתגרש כלל כיון שלא עשתו האשה שליח ובשליחות הולכה איכא עילויא טפי דלכי מטי גיטא לידה מיהא מגרשא. עד כאן.

14 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה השוכר את האומנין כו' ולא רצה לפרש דידו על התחתונה כשהוקרו כו' כמו ששוה עכשיו שאין זה סברא כו' עכ"ל וה"ה נמי דמהאי טעמא גופיה ברישא בידם על התחתונה אין לפרש כשהוזלו פועלים ויתן להם חצי סלע כמו ששוה עכשיו דאין זה סברא כי למה לא יתן להם כמו שהתנה עמהם כיון שאין מפסיד בחזרתן ואדרבה הוא מרויח שימצא מי שיקצור לו חצי קמה בחצי סלע מיהו הא לא קשיא להו לפרש בידם על התחתונה בהוזלו שאינו נותן להם אלא סלע והוא מרויח חצי סלע בחצי קמה וכן בידו על התחתונה בהוקרו שנותן להם סלע ומפסיד חצי סלע שהוא צריך ליתן סלע וחצי בחצי קמה דבהא ת"ק דר' דוסא נמי מודה ולא שייך בזה לומר ידו על התחתונה כיון שנוטל הפועל על המלאכה שעשה סלע כמו שהתנה עמו ודו"ק:

15 רש"י פתח ↗

הכי השתא בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי ואמר רב נחמן וכו' - כלומר ועלה שמעת לרב נחמן דאמר מגורשת היה לך ללמוד לפי דבריו שיאמר בהגעת הגט לידו או לידה דליהוי גירושין או אדיבורא דידיה סמיך או אדיבורא דידה סמיך כיצד אמר רב נחמן אם משיגיע גט לידו דשליח מגורשת יש ללמוד דאדיבורא דידה סמיך ולא לו האמין ונתרצה למסרו לו בתורת שליח לקבלה כדברי האשה והבעל עצמו גירש ואי הוה אמר רב נחמן עלה כשיגיע גט לידה מגורשת ולא בקבלת השליח יש ללמוד דאדיבורא דידיה סמיך ומהימנת לי דהכי אמרה קאמר ליה ועשאו שליח להולכה והשליח נתרצה להיעקר מתורת שליחות של אשה לקבלה ונעשה שליח לבעל לגרש והרי עשה שליחותו והגיעה לידה:

15 שיטה מקובצת פתח ↗

בשלמא אי איתמר איפכא אשתך אמרה. פירוש דהתם משנה השליח דבורא להחמיר על עצמו ולא עקר לשליחותא אדרבה יש בכלל שליחות הולכה שליחות קבלה. אלא הכא טעמא משום דעקר שליח לשליחותיה דאמר שליח לקבלה הוינא שליח להולכה לא הוינא. פירש רש"י דבעל ודאי אדיבורא דידה קסמיך ודעתו לשליחות הולכה כמו שאמרה ומיהו זה ברצון השליח תלוי והשליח עקר לשליחותו ואינו רוצה להיות אלא שליח קבלה שאין בו טורח ואף על גב דחזינן דאמטייה ניהליה בתר הכי אמלוכי הוא דאמליך.

15 אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים וכו' אמר לו בעה"ב בארבעה והלך השליח ואמר להם בשלשה, ואמרו לו כמו שאמר בעה"ב אע"פ שמלאכתן שוה ארבעה אין להם אלא שלשה שהרי שמעו שלשה וקבלו עליהם. אין להם אלא שלשה, בגמ' הוא אבעיא אי אדבורא דבעה"ב סמכי או אדבורא דידיה, והביא המ"מ מה שכתב הרי"ף שלא איפשטא הילכך לית להו אלא תלתא, וקשה דהרי"ף אין דרכו להביא דין דאם תפס אין מוציאין מידו, אבל הרמב"ם שכותב כן בכל ספק אבעיא, למה לא כתב דאם תפסו ארבעה אין מוציאין מידן, ועוד דמדברי הרמב"ם שכתב שהרי שמעו שלשה וקבלו עליהם מוכח דכונתו דבודאי אין להם אלא שלשה, וזהו אי אדבורא דידיה סמכי, והנה בפ"ו מהל' גירושין הל' י"ב עמד הלח"מ במה שכתב שם הרמב"ם כיון שהגיע גט לידה מגורשת, דכיון דבגמ' הוי ספק אי אדבורא דידה סמיך או אדבורא דידיה היה צריך לכתוב שאם לא הגיע הגט אלא לידו הוי ספק מגורשת, וכתב שם דכאן בהל' שכירות דהוא ספק ממון מיושב דנקטינן לקולא, אבל באמת גם כאן אינו מיושב וכנ"ל, והלח"מ מפרש שם דגם דעת הרמב"ם כן דאם לא הגיע הגט אלא לידו הוי ספק מגורשת, ולא משמע כן דבודאי הי' להרמב"ם לכתוב כן כיון דהספק מפורש בגמ'. והנה בפ"ו מהל' גירושין הל' י"א י"ב כתב וז"ל שליח האשה שבא לקבל גט מן הבעל, ואמר לו שליח קבלה אני ואמר לו הבעל הילך גט זה כמו שאמרה כלומר איני עוקר שליחותך אלא בין שעשתה אותך שליח קבלה או שליח הבאה, הרי אתה כמו שאמרה והביא את הגט, ואמרה לו לא שליח קבלה שמתיך אלא שליח הבאה, אפי' הגיע גט לידה אינה מגורשת שהרי עקר השליח שליחות שאמרה היא, ואמר לבעל מעולם לא נעשיתי שליח הבאה לה, אמר לבעל שליח הבאה אני ואמר לו הבעל הילך כמו שאמרה והביא את הגט, ואמרה לו שליח קבלה שמתיך כיון שהגיע גט לידה מגורשת שהרי לא עקר שליחות שאמרה אלא גרע אותה שהרי היא אומרת לקבלה, והוא אומר לבעל להבאה בלבד עכ"ל, ודברי הרמב"ם תמוהים מאוד במה שכתב כלומר איני עוקר שליחותך אלא בין שעשתה אותך שליח קבלה או שליח הבאה הרי אתה כמו שאמרה דהא זהו אי אדבורא דידה קא סמיך, וכיון דהוא ספק בגמ' איך פירש בודאי שכן הוא כונת הבעל, ועוד הא מבואר בגמ' בהתקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי דאי אדבורא דידה סמיך משהגיע גט לידו מגורשת, וא"כ למה כתב בהל' י"ב דמשהגיע גט לידה מגורשת, והלח"מ הקשה רק למה לא כתב דהוי ספק מגורשת אם הגיע גט רק לידו ולפי המבואר מדבריו דמפרש בודאי דאדבורא דידה סמיך א"כ צ"ל ודאי מגורשת. ונראה דהרמב"ם סובר דמה דאמר בגמ' דאי אדבורא דידה קא סמיך צ"ל דמשהגיע גט לידה מגורשת היינו מקמי דאסיק רב אשי דמכאן אין ראי' משום דעקר שליחותיה, ורב אשי אמר דאי הוי אמר רב נחמן דמשהגיע גט לידה מגורשת הוי מוכח דאדבורא דידה קא סמיך, וע"כ הוי אמרינן דאף דהשליח אמר הבא לי גיטי ולא התקבל מ"מ כיון דהבעל אמר הילך כמו שאמרה ואמרינן דכונתו דסומך על דברי אשתו, וכיון שהשליח קבל ממנו הגט אמרינן דקבל על דעת זה שנתן לו ולכן נעשה שליח קבלה, ולפי"ז גם בהבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי הי' צ"ל דמשהגיע גט לידה מגורשת, ולא שייך לומר דהא עקר שליח לשליחותיה, כיון דאנו אומרים דהשליח כשקבל הגט הסכים לדברי הבעל שאמר לו הילך כמו שאמרה, אלא דרב אשי סתר סברא זו ואמר דאין ראי' מכאן דאדבורא דידיה קא סמיך משום דאפי' אם הבעל רצה ליתן לו כמו שאמרה האשה, אבל השליח הא עקר לשליחותיה ולא הסכים לדברי האשה, ולכן לפי"ז גם בהתקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי לא נימא דאי אדבורא דידה סמיך צ"ל דמשהגיע גט לידו מגורשת, דעכ"פ השליח הא אמר הבא לי גיטי ואף דלא אמרינן בזה דעקר שליח לשליחותיה, אבל גרע אותה וכמו שכתב הרמב"ם, ולפנינו נבאר החילוק בין זה לזה, ולכן שפיר נוכל לומר דהרמב"ם סובר דהמסקנא הוא דבודאי אדבורא דידה קא סמיך וכמו שכתב כלומר וכו,' וטעמו משום דפשטות הדברים מלשון הילך כמו שאמרה ודאי הוא דאדבורא דידה סמיך אלא דהגמ' הוי בעי להוכיח כן מדאמר רב נחמן דאפי' משהגיע גט לידה אינה מגורשת אבל כיון דדחי רב אשי, א"כ בודאי מפרשינן כפשטא דאדבורא דידה סמיך. והנה עיקר דינא דהתם דאמרינן דעקר שליח לשליחותיה צריך באור דבשלמא לשיטת רש"י ושאר ראשונים דשליח הבאה היינו שליח להולכה שפיר מבואר דכיון דאמר שליח לקבלה הוינא להולכה לא הוינא, א"כ לא קבל שליחות הבעל להוליך הגט, ושליח לקבלה לא נעשה מהאשה, ובודאי גם משהגיע גט לידה אינה מגורשת, אבל לשיטת הרמב"ם דשליח הבאה הוא ג"כ שלוחה של האשה, אלא שהאשה יכולה לעשות שליח לקבל הגט שלא תתגרש אלא כשיגיע הגט לידה, וכמו שבארו הרשב"א והר"ן, ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ו מהל' עבדים, א"כ מה איכפת לן במה שאמר השליח שהוא שליח לקבלה כיון דעכ"פ במה שעשתה האשה אותו לשליח הבאה כבר נעשה בזה ידו כידה לענין קבלת הגט, אלא שאם היתה עושית אותו לשליח קבלה היתה מתגרשת תיכף, ועכשיו אינה יכולה להתגרש תיכף בקבלתו, אבל עכ"פ כשיגיע גט לידה אמאי אינה מגורשת, דהא במה שמתגרשת כשיגיע לידה א"צ לזה דיני שליחות, ואין לומר דכיון שהיא עשתה אותו הבאה והוא אינו רוצה להיות אלא שליח קבלה הוי כמו שאינו רוצה להיות שליח כלל דזה לא מסתבר, דא"כ למה הלך כלל אל הבעל ואמר לו שאשתך אמרה התקבל לי גיטי ונטל ממנו הגט, וע"כ שהוא חשב דאפשר שיהי' שליח קבלה, ועל אופן זה קבל הגט, וא"כ מה איכפת לן שהשליחות לא נתקיימה אלא למחצה והיינו שיהי' ידו כידה לענין קבלת הגט ולא שתתגרש מעכשיו. עוד קשה דבהלכה י"ב גבי התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי דפסק הרמב"ם דמשהגיע גט לידה מגורשת כתב בטעמא שהרי לא עקר השליחות אלא גרע אותה וזהו לשיטתו דבין לקבלה בין להבאה הוא שליח האשה, דלפירש"י בודאי הוא עקירת שליחותה של האשה, ורש"י בב"מ הקשה זה דאמאי לא אמרינן בזה דעקר שליחותיה, ותירץ דכיון דניחא ליה בהבאה כ"ש דניחא ליה בקבלה, אבל מדברי הרמב"ם מוכח דאינו סובר דכיון דניחא ליה בהבאה כ"ש דניחא ליה בקבלה, ומ"מ לא אמרינן דעכ"פ לא ניחא ליה בשליחות קבלה אלא בשליחות הבאה והיא לא עשתה אותו לשליח הבאה ולא הוי שליח כלל, אלא דאמרינן דהוא ענין אחד ורק שגרע מהשליחות, והיינו ששליחות הבאה הוא רק חלק משליחות קבלה וא"כ למה אמרינן דאם אמר שליח קבלה אני הוי עקירה משליחות הבאה, ואמאי לא נימא דיש בכלל מאתים מנה ובכלל שליחות קבלה יש שליחות הבאה. ונראה דגדר שליח הבאה דאמרינן שנעשה שליח שיהי' ידו כידה רק לענין קבלת הגט ולא תתגרש בקבלתו עד שיגיע הגט לידה דלכאורה נימא שאח"כ כשיגיע הגט לידה באיזה אופן שיהי', ואפי' אם יזרוק השליח הגט והאשה תקח אותו מע"ג קרקע גם אז תהי' מגורשת, כיון שכבר נתקיים ונתן בידה בקבלת הגט, אבל מסוגיא זו מוכח דאינו כן, אלא דהשליח צריך שיהי' כידה כל הזמן ושיבוא הגט מידו לידה, וטעמא דאף דמחלקינן מעתה הנתינה לידה עם דין הגירושין או עם קנין הגט, ומטעם זה סוברים הרשב"א והר"ן דאפי' נתינה לפקדון מהני, מ"מ כיון שבשעת הגירושין עכ"פ צריך שיהי' הגט בידה, לכן צריך נמי שלא יהי' הפסק בין נתינת הבעל הגט להאשה או לחצרה, ובין שעת הגירושין ושעת קנינה את הגט, ולכן אם הופסק ע"י בטול הרשות, שיצא הגט מיד האשה או מרשותה לא מהני מה שתקח אח"כ את הגט בעצמה, ואפי' אם נימא שאם הניחו השליח הבאה בין קבלתו לנתינתו איזה זמן במקום מיוחד ואפי' לא יהי' חצרו ג"כ מהני זהו משום דעכ"פ לא נתבטלה משום זה קבלתו וברשותו הוא, אבל אם זרק הגט באופן דלא ניחא ליה שיהי' ברשותו אז לא מהני מה שתקבלו האשה בעצמה, ולפי"ז מבואר דהיכי שאמרה האשה הבא לי גיטי והשליח אומר שאמרה התקבל כיון דאינו רוצה להיות שליח להבאה אלא שליח לקבלה, א"כ תיכף אחר שקבל הגט כבר אין ידו כידה ולא מהני מה שיבוא הגט אח"כ מידו ליד האשה, ושליח לקבלה לא עשתה אותו. אלא דלפי"ז צריך ביאור דא"כ כשהאשה אמרה התקבל לי גיטי והשליח אמר שאמרה הבא לי גיטי אמאי מתגרשת כשתגיע גט לידה דהא האשה לא עשתה אותו לשליח להבאה. ונראה בזה דהנה דין זה שהאשה קונית את הגט אינה צריכה כונה לקנין דהא קונית אותו אפי' בע"כ, וכן אין הבעל צריך להקנות לה וממילא קנתה הגט ע"י הנתינה, ואף דהקצוה"ח סי' כ' כתב דמשום זה מהני גיטו וידו באין כאחד משום דלא בעינן בגט תורת זכי' כיון דמהני אפי' בע"כ, אבל מהא דחזינן דבחצרה שאינה עומדת בצדה מהני לענין דין נתינה ואינה מתגרשת בזה משום דלא קנתה הגט מוכח דבעינן דין קנין בגט, אלא שבגט הוא חדוש דע"י הנתינה היא קונית את הגט ומתגרשת כאחד, ומשו"ה מהני בזה דין גיטו וידו באין כאחד ויסוד הדברים מבואר בירושלמי בתרומות פ"ד ובגיטין פ"ו דאיתא התם אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו, תמן התורה זיכת אותה בגטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה, ופי' הגר"א דבמתנה לא מהני שליח לקבלה, וכונתו דאף דאפשר לזכות לחברו ע"י אחר זהו מדעת הנותן שהוא מזכה לו בפירוש, אבל שליח לקבלה והוא נותן בסתם לא מהני ודוקא בגט מהני משום שהתורה זיכתה בגיטה. ולפי"ז נראה דאף שכתבנו דגדר שליח הבאה לדעת הרמב"ם היא שעושית את השליח לגדר חצרה בלא עומדת בצדה כמו שכתב להדיא הרשב"א הבאתי דבריו בהל' עבדים פ"ו מ"מ כשהאשה עשתה אותו לשליח לקבלה והוא קבל השליחות ועכשיו בא להבעל ואמר שליח הבאה אני, אין כונת השליח אלא לענין זה שלא תתגרש ע"י קבלתו, וכיון דבאמת סגי בזה כשיתן לו הבעל ע"מ שלא תתגרש בקבלתו, וכמו באומר לא תתגרשי אלא לאחר ל', ואם יתן לו הבעל בפי' שתתגרש מעכשיו בודאי על אופן זה ביטל שליחותו דהא אומר בפי' שליח הבאה אני, לכן אמרינן דאין בזה עקירה בעיקר אופן קבלתו את הגט מכפי ששלחה לו האשה אלא שלא תתגרש בקבלתו וכיון שאין השליח צריך לכוון לזכות הגט. וממילא קונה אותו האשה כיון שהוא מקבלו ובאמת הוא שליח לקבלה וכיון שעכ"פ ודאי רוצה השליח שכשיבוא הגט ליד האשה תתגרש, ואם נפרש שעקר כל ענין השליחות לקבלה לא תתגרש וכמו שבארנו, לכן מפרשינן דאין כונתו אלא לזה שלא תתגרש בקבלתו אלא כשיבוא הגט לידה, ובזה סגי כשנותן לו הבעל הגט ע"מ כן. וכשנתן לו הבעל והסכים לדבריו וכמו שבארנו דאף דאומר הילך כמו שאמרה מ"מ מסכים גם לדברי השליח ע"כ נתן לו ע"מ שלא תתגרש אלא כשיבוא הגט לידה. ועכשיו נבאר דעת הרמב"ם בהלכה שלפנינו שלא פסק דאם תפסו ארבעה אין מוציאין מידן, דבאמת הא בארנו דאדבורא דידה קא סמיך, וא"כ גם הכא אדבורא דבעה"ב סמכי וא"כ לפי סוגיית הגמ' הוי לן למימר דמשלם ארבעה כמו שאמר בעה"ב, אכן בפ"כ מהל' מכירה הל' א' כתב הרמב"ם והוא מתוספתא הביאה הרי"ף פ"א דקדושין וז"ל המבקש לקנות מחבירו מקח, מוכר אומר במאתים אני מוכר לך והלוקח אומר איני קונה אלא במנה, והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ נתקבצו, ומשך זה החפץ סתם אם המוכר הוא שתבע הלוקח ונתן לו החפץ אינו נותן אלא מנה ואם הלוקח הוא שבא ומשך זה החפץ סתם חייב ליתן לו מאתים, ולפי"ז מבואר דזהו המחלוקת בין ס"ד דגמ' ובין רב אשי דבס"ד הוי סבר דכיון דהבעל אמר הילך כמו שאמרה, והשליח קבל הגט מידו אמרינן דבסתמא נתרצה לדברי הבעל, ואי אמרינן דאדבורא דידה קא סמיך משהגיע גט לידה מגורשת, ודחה רב אשי ואמר דכאן לא דמי להא דתוספתא דהתם הלכו מקודם כל אחד לביתו, ולכן שפיר אמרינן דמי שתבע אח"כ נתרצה לדברי חבירו, אבל כאן אף דהבעל אמר הילך כמו שאמרה. אבל כיון שהשליח לא אמר שמסכים לדבריו, א"כ למה נתן לו הבעל הגט, וע"כ דבנתינתו הסכים לדברי השליח ולא שהשליח הסכים לדברי הבעל. ולפי"ז גם בהך דינא שהבעלים אמרו לשליח לשכור בארבעה והשליח אמר לפועלים בשלשה והפועלים אמרו כמו שאמר בעה"ב, אף דס"ל דאדבורא דידה סמיך וה"נ הכא אדבורא דבעה"ב סמכי מ"מ הפועלים אין מכירים את בעה"ב ולא הוא שכרן אלא השליח הוא ששכרן, וכיון שהוא לא הסכים לדבריהם למה הלכו בסתם לעשות מלאכתן וע"כ דאף שאמרו כמו שאמר בעה"ב מ"מ בהליכתן למלאכתן נתרצו על דברי השליח שאמר להם בשלשה, והגמ' הוי סבר דכיון שאמרו להשליח כמו שאמר בעה"ב והשליח שתק הוי שתיקה כהודאה והסכים לדבריהם, ולכן מייתי בגמ' סוגיא דהתקבל לי גיטי, ומה דאמר רב אשי על זה, ומוכח מדברי רב אשי דהשליח לא הסכים לדברי הבעל אף שנטל הגט, וכ"ש כאן דליכא רק שתיקה מצד השליח ונמצא דמה דמייתי כאן הסוגיא דגיטין, ומה דאמר ע"ז רב אשי אינו כפי"מ דמפרשים דהגמ' בעי למיפשט דאדיבורא דידי' קא סמכי ואינם נוטלים אלא שלשה ורב אשי דדחי דאפשר דאדבורא דידה קא סמיך וה"נ הכא אדבורא דבעה"ב קא סמכי ונוטלים ארבעה, דבאמת רב אשי לא איירי כלל באבעיא זו דב"מ, אלא בסוגיא דגיטין ובגמ' בב"מ מייתי הסוגיא דגיטין, ומה דאמר ע"ז רב אשי ומינה מוכח דעכ"פ השליח לא הסכים לדברי הבעל, וה"נ השליח לא הסכים למה שאמרו כמה שאמר בעה"ב, אלא כונתו היתה ששוכרם בשלשה, וכיון שהלכו לעשות כן מלאכתן הסכימו לדברי השליח וזהו שכתב הרמב"ם שהרי שמעו שלשה וקבלו עליהם ובודאי אינם נוטלים אלא שלשה וכנ"ל.

16 רש"י פתח ↗

אלא התם - דשמעת ליה דאמר אינה מגורשת. אין לך ללמוד מדרב נחמן דאדיבורא דידיה סמיך ואין כאן שליחות כדאמרת דא"נ אמרינן דאדיבורא דידה סמיך דאף הבעל עשאו שליח להולכה כדברי האשה אין כאן שליחות שהרי השליח לא נתרצה דהא עקר ליה לשליחותיה לגמרי דאמר ליה שליח לקבלה איפשי להעשות שלא אטרח להגיע לידה אבל שליח להולכה לטרוח ולהגיע לידה אי אפשי להעשות הלכך אפילו נמלך והגיעו אצלה אין זה שליח שניתן לגירושין שכשקבלו לא קבלו על מנת כן ואי קשיא הא אמרינן גביה איפכא היכא דהיא אמרה התקבל והוא אמר לבעל אשתך אמרה הבא והוא אמר הילך כמה שאמרה דאי הוה אמר עלה משיגיע גט לידו מגורשת הוה שמעינן דאדיבורא דידה סמיך ומסרו לו על מנת קבלה ולא קשיא לן הא שליח עקר לשליחותיה ולא נתרצה הוא בשליחות קבלה איכא למימר דאי הוה אמר רב נחמן הכי הוה קמ"ל דהאי לאו עקירה הוא דהא מתרצה להיות שליח להולכה כל שכן דמתרצה בשליחות קבלה שהקבלה בכלל הולכה לענין הטורח:

16 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה אלא התם. ואי קשיא הא אמרינן גבי איפכא כו'. כצ"ל:

17 רש"י פתח ↗

ואי בעית אימא כו' - אשינויא דריש פירקא קאי:

17 תוספות פתח ↗

אין להם זה על זה אלא תרעומת - קשה לר"י דהא קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי בהגוזל קמא ב"ק דף ק. א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שעל ידו נתבטלו אותו היום וי"ל דמיירי שכשחוזר בו עוד ימצאו להשתכר ומכל מקום יש עליו תרעומת שעתה לא ימצאו אלא ע"י טורח וכי מפליג בסמוך בין לא הלכו החמרים להלכו ומצאו שדה לחה הוה מצי לפלוגי אף בלא הלכו כלל בין יכולין עוד להשתכר בין חוזר בו אחר שלא מצאו עוד להשתכר אלא אורחא דמילתא נקט דבהלכו לא שכיח שימצאו עוד להשתכר ואם לא הלכו מסתמא כשבא לחזור חוזר מיד בעוד שימצא להשתכר:

17 שיטה מקובצת פתח ↗

ואי בעית אימא חזרו נמי הטעו קרי ליה. תמיה לי אם כן למה שנו חזרה דרישא בלשון הטעו ובבבא דסיפא שנו חזרה כדתנן השוכר את האומנין וחזרו בהם ידו על התחתונה. ואפשר כי מפני שחזרה דרישא היא נתלית בטעות שחשב בעל הבית שהשדה ראויה ליעדר ומצאה לחה או שהיתה לו תבואה להביא ולא מצא לפיכך שנו אותם בלשון טעות שהוא הגורם בחזרה. הרשב"א. אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה ופועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם ודוקא הלכו הם בעצמם לפי שמכיון שהתחילו במלאכתם נתקיים ביניהם שכירות ונשתעבד להם בעל הבית שכשם שהקרקע נקנה בחזקה ומטלטלים במשיכה וכן שכירות קרקע או מטלטלים כך שכירות פועלים בהתחלת מלאכה והליכת פועלים למלאכתם היא היא התחלת מלאכתם. אבל כל שלא הלכו הם בעצמם אף על פי שהלך שליח ומצא שדה לחה אין זו התחלה ואין להם על בעל הבית אלא תרעומת. הרשב"א. והרמב"ן כתב וזה לשונו: יש מפרשים דהוא הדין אם לא הלכו הם אלא ששלח בעל הבית שלוחו ומצא שדה לחה כיון שעכבן עד שעה שאין הפועלים נשכרים נותן להם שכרם כפי מה שקבל עליו. וה"ר יצחק אלברגלוני פירש כך ואלו דבריו במה דברים אמורים שחזר בהם קודם שיספיקו לילך לשדה ואמר להם השכירו עצמכם אבל הלכו נותן שכרם משלם שהרי נתבטלו משכירות היום על ידו. ואין זה מחוור דאם כן למה ליה לאפלוגי בין הלכו ללא הלכו. ועוד קשה דאי משכחי לאוגורי ודינא הוא אמאי איכא עליה תרעומת כדמקשינן לקמן בגמרא גבי ספינה ואני מודה לו בדין זה שאם היו יכולין להשכיר עצמן וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. ורש"י כתב ברישא אין להם זה על זה אלא תרעומת דאמר להם השכירו עצמכם לאחרים ומיהו תרעומת איכא שיהיו צריכין לחזר אחר שוכרין ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו. פירוש לפירושו השכירו עצמכם אם תמצאו שלא נתחייבתי לכם דכיון דדברים בעלמא נינהו שלא התחילו במלאכה לא נתחייבו זה לזה הא אם התחילו במלאכה קנו. עד כאן. מדקתני חמרים דומיא דפועלים משמע דהך תבואה דקתני בחמרים מן הגורן לעיר או מן הכפר לעיר היא כגון שהיתה תבואתו בגורן או בכפר הסמוך לעיר ושכר את החמרים להביאה ואם לא הלכו חמרים ופועלים למקום המלאכה וגם הוא לא קרא אותם דומה דלא סמכא דעתייהו שהדדי ומשום הכי אין להם זה פל זה אלא תרעומת. אבל אם הלכו לגורן או לכפר הויא התחלה גבייהו ואי משכחי לאיתגורי בההוא אגרא דהוה יהיב להו הא ליכא פסידא גבייהה ולא יהיב להו מידי דחזינא כאלו מתגרי ליה כוליה יומא ואי בציר מאגרייהו מידי בההוא בטלה משלם להו לחמרים בשכר חזרה כפועל בטל ולפועלים שכר הליכתם ואי לא משכחי לאתגורי וכו' וכבר יצאנו בפירוש זה מדעת המפרשים שפירשו חמרים ולא מצאו תבואה כגון ששכר חמרים לקנות לו תבואה במקום הזול ולהביאם אליו וההליכה והחזרה הם שכירי יום שנתן להם שכר הדרך כבאים ריקם ולא כבאים טעונים. ואם כפירוש הזה הנה בעל הבית הוא אבוס הוא וכמאן דסיירוה לארעא מאורתא דמי דלא מצו למימר ליה הב לן תבואה אחריתי ואמאי יהיב להו כפועל בטל כלל וכדאמר רבא לקמן האי מאן דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא בפלגא ליליא ומלא ארעא מייא פסידא דפועלים. אלא הכא בששכרן להביא לו תבואה שיש לו מן הגורן לעיר והלך ולא מצא דזו פשיעה היא אצל בעל הבית דהוה ליה כדלא סייריה לארעא מאורתא. הראב"ד והרשב"א. וכתב הר"ש די וידש וזה לשונו: ולכאורה נראה דקשה לפירוש המפרשים לישנא דמתניתא דקרי להו חמרים בלחוד ולפירושם שלוחין נמי הן. ולפירוש הראב"ד קשה ולא מצאו תבואה דהתבואה היה לו לומר. אבל זה נקל לתרץ ונראה בעיני פירושו. עד כאן.

18 רש"י פתח ↗

בד"א - דאין להם עליו ממון אם חוזר הוא:

18 רשב"א פתח ↗

אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה ופועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם. ודוקא הלכו הם בעצמם, לפי שמכיון שהתחילו במלאכתם, נתקיים ביניהם שכירות ונשתעבד להם בעל הבית, שכשם שהקרקע נקנה בחזקה ומטלטלים במשיכה וכן שכירות קרקע לקמן בבא מציעא צט, ב או מטלטלים, כך שכירות פועלים בהתחלת מלאכה, והליכת פועלים למלאכתן היא היא התחלת מלאכתן, אבל כל שלא הלכו הם בעצמם, אף על פי שהלך שליח ומצא שדה לחה, אין זו התחלה ואין להם על בעל הבית אלא תרעומת.מדקתני חמרים דומיא דפועלים, משמע דהך תבואה דקתני בחמרים מן הגרן לעיר או מן הכפר לעיר היא, כגון שהיתה תבואתו בגורן או בכפר הסמוך לעיר ושכר את החמרים להביאה, ואם לא הלכו חמרים ופועלים למקום המלאכה וגם הוא לא קרא אותם, דומה דלא סמכא דעתייהו אהדדי, ומשום הכי דאין להם זה על זה אלא תרעומת, אבל אם הלכו לגורן או לכפר, הויא התחלה גבייהו, ואי משכחי לאיתגורי בההוא אגרא דהוה יהיב להו, הא ליכא פסידא גבייהו ולא יהיב להו מידי, דחזינא כאלו מתגרי ליה כוליה יומא, ואי בציר מאגרייהו מידי בההוא בטלה, משלם להו לחמרים בשכר חזרה כפועל בטל ולפועלים שכר הליכתם, ואי לא משכחי לאתגורי וכו'. וכבר יצאנו בפירוש זה מדעת המפרשים שפירשו חמרים ולא מצאו תבואה, כגון ששכר חמרים לקנות לו תבואה במקום הזול ולהביאם אליו, וההליכה והחזרה הם שכירי יום שנתן להם שכר הדרך כבאים ריקם ולא כבאים טעונים. ואם כפירוש הזה, הנה בעל הבית הוא אנוס הוא, וכמאן דסיירוה לארעא מאורתא דמי דלא מצו למימר ליה הב לן תבואה אחריתי, ואמאי יהיב להו כפועל בטל כלל, וכדאמר רבא לקמן האי מאן דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא בפלגא ליליא ומלא ארעא מייא פסידא דפועלים. אלא הכא, בששכרן להביא לו תבואה שיש לו מן הגורן לעיר והלך ולא מצא, דזו פשיטא היא אצל בעל הבית דהוי ליה כדלא סייריה לארעא מאורתא. שיטמ"ק בשם הראב"ד והרשב"א.

18 רשב״א על כתובות פתח ↗

הא דאמרינן לעיל: חזינן אי בעל אריס הוא אסתלק ליה בעל איסתלקו כולהו. משום דאמרה להו לא אתניתו לי מידי דהא איכא בעל דטרח. כתב הראב"ד ז"ל: דהוא הדין לענין יורד לשדה חבירו שלא ברשות, אם בעל הקרקע אריס הוא והוא בכאן, אינו נותן לו שכר טרחו בין בשדה העשויה ליטע בין בשדה שאינה עשויה ליטע, אבל דמי נטיעותיו בשעה שנטען נותן לו, והוא שהיה שבח כנגד הוצאה עד ואפשר לומר, דשאני אשה משום דאיכא בעל דטרח ומפרנס לה לארעא בלא טרחא כלל, אבל הכא דאי לאו האי הוה טרח איהו לנטעם, בכי הא לא אמרינן דלא יהיב ליה שכר טרחו כלל, אלא מיהו שמין כמה אדם רוצה ליתן וליבטיל ממלאכה ויהיב ליה, דומיא דההיא דאמרינן בריש פרק השוכר את האומנין ב"מ עו, ב הלכו חמרין ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרן משלם. אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל. הכא נמי אף על גב דאיהו גופיה אריס הוא, מכל מקום הא אהני ליה דלא טרח כלל ויושב ובטל, ויהיב ליה כל כמה דאדם רוצה ליתן ולא יהא יגע וחופר ונוטע ואחרים עושים לו מלאכתו. וזה נראה דין האמת והצדק.

19 רש"י פתח ↗

בד"א - דאין להם עליו ממון אם חוזר הוא:

19 חידושי הלכות פתח ↗

בפרש"י בד"ה בד"א שלא התחילו כו' ועד השתא פריש מילי דשכירות והשתא פריש מילי דקבלנות עכ"ל דהא דקתני הכא קבלו קמה לקצור כו' משמע בקבלנות ור' דוסא נמי לא פליג אלא בקבלנות אבל בשכיר יום מודה כדאוקמא ברייתא דלקמן מיהו הא דקתני ברישא השוכר את האומנין והטעו כו' איכא לפרושי נמי בקבלנות אלא כיון דקתני בסיפא דברייתא בד"א בזמן שאין שם פועלים אבל יש כו' אין לו עליהן אלא תרעומת דאיירי בקבלנות ע"כ רישא לא איצטריך אלא משום שכיר יום וזה סותר מה שכתבו התוס' בר"פ דפועלין לא משמע אלא שכיר יום והכא בסיפא דקתני לישנא דפועלים ולא איצטריך ליה אלא משום קבלנות ויש ליישב ודו"ק:

20 רש"י פתח ↗

היה יפה ו' דינרים - שאם היה בא לשכור שכיר לחציה אינו מוצא בפחות מששה דינרים ונמצא נפסד בעל הבית במה שעתיד להעשות אפ"ה אין הולכין אחר העתיד להעשות אלא שמין להן את מה שעשו לפי חשבון תנאו ונותן להם סלע דלית ליה להאי תנא הא דתנן במתניתין כל החוזר בו ידו על התחתונה:

21 רש"י פתח ↗

שמין להן העתיד להעשות - רבי דוסא סבירא ליה כתנא דידן דאמר החוזר בו ידו על התחתונה ויעכב שכר מה שעשו כדי לשכור פועלים ולגמור כפי תנאי הראשון:

21 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

1685 מוסיף כן, כי כאשר יכול למצוא פועל אחר שיגמור המלאכה אזי משלם לפועל הראשון את חלקו, וכשיטת רבי דוסא ב"מ עו:, וראה רמב"ם הלכות שכירות פ"ט ה"ד.

22 רש"י פתח ↗

בד"א - דאין החוזר נפסד אלא לפי חשבון לר' דוסא ולרבנן מקבלין במה שעשו:

22 שיטה מקובצת פתח ↗

וכמה שוכר עליהם עד ארבעים וחמשים זוז. ואוקימנא לקמן בשבאת חבילה לידו דמשעה שמסר חבילתו לבעל הבית קנאה לשכור עליה עד כדי מה שדרך בני אדם להתייקר במלאכתה כדי שלא תאבד. אבל כשלא באה חבילה לידו אסיקנא לקמן שאינו שוכר עליהם אלא עד כדי שכרן ואני תמה מה שיעור ארבעים וחמשים שלא כל המלאכות שוות ולא כל המקומות שוין ויש מלאכה שהפסידה מרובה ואדם מתייקר בה הרבה כדי שלא תאבד ויש מלאכה ששכרה יותר מחמשים זוז ואם כן פעמים שהחבילה לגרע שבלא חבילה שוכר עליהם עד כדי שכרן שהוא כפל מה שהתנה להן בשכרן. ועוד אני תמה מהו עד ארבעים וחמשים אם חמשים ארבעים צריכא למימר ובכל מקום מקשים כן וכאן לא הקשו. עוד אני תמה אם בא חבילה לידו מאי שנא מלאכת האבד אפילו בדבר שאינו אבד שהרי קנה החבילה במשיכה וכדאמרינן בפרק הזהב גבי נתנה לספר דמשמע דמכי משך תספורת קנה תספורת ואם חזר בו ספר תספורת קנויה לו להשתלם ממנה וכל שכן לדעת רבינו תם ז"ל שאמר דאין פועל יכול לחזור בו מכי משך בעל הבית כלי אומנותו ולומר שאפילו אין כלי אומנות שוין פלג שכירתו נשתעבד לו למלאכה זו ושוכר עליו וכמו שכתבתי שם וסבור הייתי לומר דאפילו בדבר שאינו אבד כל שבאת חבילה לידו משתלם ממנה עד כדי שכירות של אותה שעה ואפילו נתייקרה בין שכירות לחזרה או אפילו אוזילו פועלים גביה מעיקרא ואמור פועלים שוכר עליהם ומשתלם מדמי החבילה. ובלבד שלא יתייקר בה אלא יטרח וישכור כדרך שנשכרים רוב הפועלים לפי שאינו צריך למהר ולשכור שהרי אין מלאכתו נאבדת מה שאין כן בדבר האבד שאי אפשר לו להמתין עד שיטרח וישכור אלא שוכר מיד ואף על פי שמחמת ניחוצו צריך להתייקר וכן נראה גם מדברי הרמב"ן ז"ל. אלא שעדיין קשה לי דבברייתא זו משמע דבדבר שאינו אבד כלל כלל לא דהא ברייתא דעד ארבעים וחמשים זוז כשבאת חבילה לידו מתוקמא כדאיתא לקמן וקתני דבדבר שאינו אבד לרבנן קצר חציה והניח חציה ומה שעתיד ליעשות יפה ששה דינרים נותן להם סלע שהוא שכר חציה ולרבי דוסא נמי אין משלמים מכיסם כלום אלא שמעכב בידו ממה שעשו כמה ששוה מה שעתיד לעשות כדי שלא יפסיד בחזרתה אבל מכיסם כלל כלל לא ואפילו לרבי דוסא אלמא אינו משתלם מן החבילה כלום. ויש לומר דברייתא זו פיסקי פיסקי קתני והכי קאמר בדבר שאינו אבד קצר חציה והניח חציה פלוגתא דרבי דוסא ורבנן אבל בדבר האבד שוכר עליהם או מטען ואפילו לא באה החבילה לידו ופעמים ששוכרין עליו אפילו עד ארבעים וחמשים זוז והיינו כשבאה חבילה לידו. הרשב"א. וזה לשון הרמב"ן ז"ל: ואם באת חבילה לידו שוכר עליהם מדמי החבילה אפילו עד ארבעים וחמשים זוז דקנה אותה להשתלם ממנה שכירותו. ומיהו אם שכרן במנה אינו משתלם ממנה שאין זו שכירות אבל עד ארבעים וחמשים דרך בעלי בתים לשכור כן בדבר האבד. עד כאן לשונו. והר"ן ז"ל כתב אבל ביותר מארבעים וחמשים לא שאין זו שכירות. עד כאן. והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אבל דבר האבד שוכר עליהן או מטען. פירוש והא דברי הכל היא ואפילו כשלא התחילו במלאכה. ועד כמה שוכר עליהם עד ארבעים וחמשים. אוקימנא לקמן כשבאת חבילה של פועלים לידו וארבעים וחמשים לאו דוקא אלא עד כדי חבילה בין רב למעט. והיינו דלא פרכינן כדפריך בעלמא חמשים אמרת חייבים ארבעים מיבעיא משום דכל היכא דמניינא לאו דוקא ליכא למיפרך הכי כדאיתא בפרק מפנין. ושלא כדברי מי שפירש דדוקא נקט ארבעים וחמשים שעד כאן דרך בעלי בתים להשכיר פועלים והא כהלכתא בלא טעמא היא וליתא. עד כאן.

22 מאירי על בבא בתרא פתח ↗

השוכר את האומנין וחזרו בהם אם היתה מלאכת האבד שוכר אחרים עליהם או מטעה אותם ומגזם להם ליתן יתר ממה שהתנה ואינו נותן וכבר ביארנוה במקומה במציעא פרק ששי:

23 רשב"א פתח ↗

במה דברים אמורים שאין שם פועלים לשכור אבל יש שם וכו'. ופירש הרשב"א ז"ל שאם יש שם פועלים שאינו יכול להטעותן, אלא אם קצץ להם נותן כפי מה שקצץ. ל' המ"מ פ"ט ה"ג משכירות.כללא דנקטינן מהאי שמעתא, השוכר את הפועלים וחזר בו בעל הבית, אם ברצונו חזר בו ולא התחילו במלאכה, אין להם על בעל הבית אלא תרעומת, והיינו רישא דמתניתין דקתני והטעו זה את זה אין להם וכו', וקתני בברייתא בשלא הלכו. והני מילי בשלא היו יכולים פועלים להשכיר את עצמן אמש כששכרן, אבל אם היו יכולים להשכיר את עצמן ועכשיו אינן מוצאין בסך שפסק להם זה ושהיו יכולים להשכיר עצמן בו, משלם להם ונותן להם כפועל בטל, דדבר האבד הוא להם שכירות יום זה, ובכל דבר האבד אפילו לא התחילו כמי שהתחילו, והיינו סיפא דמתניתין דקתני וכל דבר האבד מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען, ובמה דברים אמורים בשאינם מוצאים עכשיו להשתכר באותו סך, אבל אם יש שם שוכרין, אומר להם צאו והשכירו עצמיכם לאלו, ואם פחתו להם ממה שפסק להם זה משלם להם אותו פחת, ודקתני בברייתא דלקמן בבא מציעא עט, ב השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך נותן לו שכר חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת, ואוקימנא דמשכח לאוגורה ומאי תרעומת משום שינוי דעתא. ואם התחילו במלאכה ואפילו בתחלת הליכה, בין כך ובין כך משלם להם על הדרך שאמרנו כשאין שם מי שישכירו עצמן לו עכשיו באותו סך, וכדקתני בברייתא, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן. ואם חזר בו בעל הבית מתוך האונס, בין כך ובין כך אינו נותן להם כלום ואפילו התחילו במלאכה, וכדאמר רבא בסמוך עז, א האי מאן דאגר אגירי לדוונא ופסק נהרא בפלגא דיומא, אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים, וברייתא נמי דקתני הלכו ומצאו שדה לחה הא אוקימנא בדלא סיירה לארעא מאורתא, הא סיירה פסידא דפועלים.ובשחזרו פועלים בב"ה אם דבר שאינו אבד הוא ולא באה חבילה לידו, אין לו עליהם אלא תרעומת ואפילו אין שם פועלים לשכור, דיד פועל על העליונה בשכירות וחוזר אפילו בחצי היום, דאמר רב שם פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום. ואם דבר האבד הוא, שוכר עליהן או מטען, ועד כמה שוכר עליהן, עד כדי שכרן דהיינו כפלים בשכרן שפסק להם. ומסתברא לי דוקא בשהיה מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה ששכר את אלו שהרי הפסידוהו, אבל אם לא היה מוצא לשכור אחרים אין לו עליהם אלא תרעומת דמאי הפסידוהו. ואם באה חבילה לידו, אם דבר האבד הוא, שוכר עליהם ואפילו עד מ' ונ' זוז, ואפילו לא נתייקרה המלאכה ואם ימתין ויטרח מוצא בפחות, מתייקר ושוכר ואינו ממתין כדי שלא תפסד מלאכתו עליו. ואם דבר שאינו אבד הוא, שוכר עליהם כדי שכר של עכשיו ואפילו נתייקרה המלאכה או שהוזילו אלו אצלו מעיקרא, אבל לשכור ביוקר ביותר ממה שאין פועלים מתייקרים באותו יום לא, אלא ממתין ושוכר שאין מלאכתו אבודה אצלו. ובמה דברים אמורים בשכירות, אבל בקבלנות כגון ששכר פועלים לקצור לו קמה בשני סלעים או בגד לארוג בשני סלעים קצרו חציה והניחו חציה, ולא באה חבילה לידו ושוה מה שעשו ששה דינרים, אינו נותן להם אלא שקל, ששמין מה שעתיד לעשות כדי שלא יפסיד בעל הבית בחזרתן, דקיימא לן כר' דוסא וכדפסק רב לקמן שם, ודוקא שפוחת להם משכר מה שעשו, אבל לשלם מכיסם כלום בדבר שאינו, כלל כלל לא. ודוקא בשלא נאנסו, אבל נאנסו כגון שאמרו לו שמת לו מת או שאחזתו חמה, בין בשכירות בין בקבלנות נותן להם שכרן וקבלנותם ואפילו באה חבילה לידו, וכדתניא לקמן שם השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו ואם פועל הוא נותן לו קבלנותו.שיטמ"ק.

23 רש״ש פתח ↗

גמרא אבל אם יש שם פועלים לשכור ואמרו לו צא כו'. כ"ה ברי"ף:

23 פרישה פתח ↗

השוכר את הפועל איזה מהם שבא כו' ב"מ דף ע"ו ובדרישה כתבתי לשונו ע"ש כי בה נפרשו כמעט כל דברים שבסימן זה. איזה מהן שבא לחזור כו' פירש"י דהא דברים בעלמא נינהו ותביעת ממון ליכא ומיהו תרעומות איכא שצריכין לחזור זה אחר פועלים וזה אחר בע"ה השוכרים ומדכ"ר דרשות לכ"א לחזור בו משמע לי דס"ל דאפילו משום מחוסרי אמנה לית ביה והטעם נ"ל דהא כ"ר לעיל ס"ס ר"ד דהיכא דחוזר בו משום דנשתנה השער לית ביה משום מחוסרי אמנה וה"נ זה שחוזר בו מיירי דהפועלים יכולין להשתכר במקום אחר וכן בע"ה ימצא לשכור אלא שחוזר בו בע"ה משום דא"צ פועלים או ששוכרים ביוקר ועתה מוציא פועלים בזול וכן פועלים איפכא וכדמסיק רבינו והו"ל זה כאילו נשתנה השער מיהו החולקים שם וס"ל דאפילו בתרעא אית ביה משום מחוסרי אמנה כמ"ש הב"י. ובד"מ כתב שם שיש חולקים בזה המה חולקים גם כאן ודו"ק: ומיהו כתב ר"ת כו' עד"ר: בד"א שיכולין לחזור כו' ולא מצא כו' וה"ה תם מצא ובע"ה חוזר בו והן נפסדין ע"י כך וכדמסיק בשם הרא"ש: ומצא לחה פירש"י לחה במים ואין ראויה לעידור ובהא דמצאו לחה דמשלם להן כפועל בטל חלקו שם בגמרא דף ע"ז בין סייר בע"ה ארעא מאורתא לנא סייר וכתבו רבינו לקמן סי' של"ד כי שם נקט כללא דדיני בין היכי דאמרי דהוא פסידא דפועלים או פסידא דבע"ה ע"ש גם משום דרבא אמר בהדיא אההיא מימרא דאתא מיטרא בלילה וה"ה כשהיא לחה בלא מטר ע"ש: וכתב א"א הרא"ש ז"ל לאו דוקא הלכו ולא הלכו כו' וכ"כ המ"מ בשם הרמב"ן: וכן אם לא הלכו ועכבם עד שלא מוצאים להשתכר כו' גם התוספות הוכיחו זה דאל"כ קשה הא קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שע"י נתבטלו אותו היום: כפועל בטל לפי התנאי הגדול כו' פי' שמין מי שהשכיר עצמו למלאכה כזו שיתנו לו ד' דינרים כמה היה רוצה לפחות משכרו ולישב בטל. אבל אין שמין לפי ערך למה שנותנין לשאר פועלים בשכר מלאכה וו דהיינו ג' וק"ל: או ישכירו עצמן כשאר כו' נראה דהברירה בידו ליתן להם כפי מה שירצה או כפועל בטל או תשלום השכר שהתנה עמו וכן משמע לעיל בסמוך שכתב ואם א"ל לך והשכר כו' צריך לעשותו מיהו כתבו תלמידי רשב"א אם אינו מוצא להשתכר אלא במלאכה כבידה מזו אם רצה לא יתעסק ונותן לו שכרו כפועל בטל עכ"ל ומלשונו משמע ג"כ שהברירה ביד הבעלים ליתן להם כפועל בטל או להשלים על השכירות אם לא במלאכה כבידה:

24 רש"י פתח ↗

תני תנא - בההיא דלעיל הלכו חמרים ולא מצאו כו':

24 חידושי רמב״ן פתח ↗

הא דאמרי' נותן להם שכרם משלם. דהיינו כפועל בטל. נראה דוקא בשאין יכולין לשכור עצמן אבל אם יכולין לשכור עצמן אחר שחזרו מן השדה או ממקום התבואה אומר להם התירו השכירו עצמיכם דומיא דפועלים שחוזרים בדבר האבד שאם יש שם פועלין לשכור אין לו עליהן אלא תרעומות הכא נמי אם יכולין לשכור עצמן לא יהיב להו וכדאמרי' בשוכר את הספינה ופירקה בחצי הדרך דאי משכח לאוגורא נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת, וכן הא דאמרי' לקמן ושלים עיבידתא בפלגא דיומא וכו' ונותן להם שכרן משלם בשאינן מוציאין להשכיר אבל יכולין להשכיר עצמן נותן להם כפי מה שעשו.ותניא בתוספתא ז, ג שכרו לחרוש וגמר את חרישו בחצי היום לא יאמר לו בא וחרוש בשדה אחרת שיאמר לו פרנס לי מלאכה מתוך שלך או תן לי שכרי במה שעשיתי וכן הוא שגמר חרישו בחצות היום לא יאמר לו הרני מנכש עמך בשדה פלונית וכו' ואם התנה עליה מתחלה ע"מ כן הרי זה מותר משמע דלא יהיב להו אלא מה שעשו כיון שיכולין להשכיר עצמן:

24 תוספות על בכורות פתח ↗

כפועל בטל של אותה מלאכה - פירש בקונטרס מאותה מלאכה דבטל מינה דאם היה נוקב מרגליות שעבודתה נוחה לעשות ושכרו מרובה ואם אומרים לו טול כך וכך ובטל היום ממלאכה אינו פוחת משכרו אלא דבר מועט שהרי נוחה ואין בה טורח ואם מלאכה קשה היא כגון נגר אם אומרים לו אתה נוטל עכשיו ג' זוזים טול זוז והבטל היום מאותה מלאכה לעסוק במלאכה קלה ניחא לו להבטל ליטול זוז עד כאן לשון הקונטרס ולא היה לו לפרש שיטול שכר בטלה מאותה מלאכה לעסוק במלאכה קלה כזו דא"כ היה נוטל שכר לדון ולהעיד להזות ולקדש אלא היה לו לפרש שנותנין לו שכר בטלה מאותה מלאכה ובטל לגמרי ואינו עושה בשום מלאכה וכענין זה צריך לפרש בסוף אלו מציאות ב"מ לא: גבי השבת אבידה דתנן היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל מאותה מלאכה וגם שם פירש בקונטרס כענין שפירש כאן וא"א לומר כן דא"כ היה נוטל שכר על השבת אבידה ואפי' לרבנן דאמרי טעינה בשכר לא אמרי אלא משום דא"כ לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה ובריש הכונס ב"ק נו: אמרינן שומר אבידה כשומר חנם דמאי הנאה אית ליה אלא צריך נמי שם לפרש ליושב ובטל לגמרי ורבינו חננאל פירש שם כמו שבשאר ימות השנה אין נותנין בתפירת בגד אלא חצי סלע והוא עתה בשעת הרגל ותופר בגד בסלע אין אומרים לו קבל שכר כמה שתנוח למלאכה זו שאתה מקבל עליה סלע אלא כאותו שכר שאתה היית נוטל כמותה בשאר ימות השנה שלא היית נוטל עליה אלא חצי מפני השבת אבידה ופירושו תמוה דאין הלשון משמע כן וגם אין כאן שום הכירא ליטול בשעת הרגל כשאר ימות השנה והוי כהלכתא בלא טעמא ועוד תניא בריש השוכר את האומנין ב"מ עו: השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית כו' אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה הלכו פועלים ומצאו שדה שהיא לחה נותן להם שכרם משלם אבל אינו דומה הבא טעון להבא ריקם עושה מלאכה ליושב ובטל וקאמר התם תני תנא קמיה דרב נותן שכרו משלם א"ל חביבי אמר אי הואי התם הוה יהיבנא ליה כפועל בטל אלמא קרי ליה פועל בטל ומשמע לגמרי כמו שפירש ולא כמו שפירש רש"י ור"ח כלל ומיהו קשיא מהא דתנן בפרק איזהו נשך בבא מציעא סח. אמושיבין חנווני למחצית שכר אלא א"כ נותן לו שכרו כפועל בטל ומפרש בגמרא כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה וצריכא דאי אשמעינן רישא חנווני משום דלית ליה טרחא אבל סיפא דאית ליה טרחא אימר לא סגי ליה כפועל בטל ואמאי ס"ד דלא תסגי ליה כפועל בטל והלא כל זה כדינו שנותנין לו יותר לפי מה שהוא טורח ועוד דבברייתא פליגי התם כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אפילו לא טבל עמו אלא בציר כו' ר' שמעון אומר נותן לו שכרו משלם והשתא מתני' ר' שמעון שזהו שכרו משלם ובתוספתא משמע דמתני' כר' מאיר דקתני המושיב חבירו בחנות למחצית שכר נותן לו שכרו כפועל בטל דברי ר' מאיר ועוד קתני סיפא ר' שמעון אומר נותן לו שכרו משלם אינו דומה עושה מלאכה ליושב ובטל יושב בחמה ליושב בצל ולפירוש הקונטרס דשמעתין ודבבא מציעא קשיא אבל לפי מה שפירשתי דכפועל בטל היינו ביושב ובטל לגמרי ניחא ולא קשה מידי הא דקאמר צריכא ובין מרובה בין מועט דקאמר ר' מאיר היינו בין היה עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת ור' שמעון אומר נותן לו שכרו משלם שאומדים כמה היה רוצה ליטול ולבטול ממלאכה כבידה שהיה עוסק בה ויעסוק במלאכה כזו דהיינו טפי מדרבי מאיר ויושב ובטל דתוספתא לאו בטל לגמרי אלא מאותה מלאכה החמורה ורבינו חננאל פירש שם כפועל בטל כגון אדם בטל שאינו מוצא מי ישכירנו והולך ובטל והיה משתכר בקל ולא יתן לו כמו שפועלים הולכים עכשיו שהם ביוקר הרבה משכירין כגון שהיה נשכר עכשיו בשתי סלעים ובאותה שעה היה בטל לא יהיה נוטל אלא סלע:

25 רש"י פתח ↗

לא הוה יהבינא כלל - דמזלייהו גרם ואינהו נמי הוה להו לאסוקי אדעתייהו שלא ימצאו שדה לחה:

25 רי"ף פתח ↗

תני תנא קמיה דרב הלכו פועלים ומצאו שדה בשהיא לחה נותן להן שכרן משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכה ליושב ובטל א"ל חביבי אמר אי הואי אנא לא יהיבנא להו כלל ואת אמרת כפועל בטל ואלא קשיא לא קשיא הא דסיירה לארעיה מאורתא והא דלא סיירה לארעיה מאורתא כי הא דאמר רבא האי מאן דאגר אגירי לריפקא ואתא מיטרא ומלאי ארעיה מיא אי סיירא לארעיה מאורתא פסידא דף עז. דפועלי' לא סיירא לארעיה מאורתא פסידא דבעל הבית ונותן להם כפועל בטל ואמר רבא האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים הוה רגיל דפסיק אי בני מתא פסידא דפועלים לאו בני מתא פסידא דבעה"ב ואמר רבא האי מאן דאגר אגירי לדוולא ואתא מיטרא פסידא דפועלים

26 רש"י פתח ↗

הא דסיירא לארעא מאורתא - והוליך הפועלים לשם וראוה ולא הבינו שהיא לחה או שירדו גשמים בלילה לית להו כלל דהא חזו אינהו גופייהו ועל מנת כן נשתכרו לו והרי לא יכולין ולא היה להן לילך בבקר:

26 חכמת שלמה פתח ↗

רש"י בד"ה הא דסיירה כו' או שירדו גשמים כו' כצ"ל ונ"ב ובספרים אחרים איתא להדיא או שמא ירדו גשמים וק"ל:

26 מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא מציעא פתח ↗

אנא חייה מסרית לכון. זה הוא כלישנא קמא דאמר התם דף ע"ו ע"ב אלא ששנויה בנסחא אחרת אמר לו חביבי אמר אילו אנא הואי לא הוה יהבנא להון אלא כפועל בטל דכפועל בטל מיהת אית להו מדינא. ומקשי שם מאידך לישנא דאמר לא הוה יהבנא ליה כלל ל"ק הא דסיירא לארעא וכו'. ועיין פירש"י והרמב"ם מפרש ביתר בה"ב מלאכתו וכו' דמה בידו לעשות וכן הוקבע בש"ע בסי' של"ג:

27 בית יוסף פתח ↗

השוכר הפועל לחפור בשדה ובא מטר בלילה וכו' אם הראה לו השדה בערב פסידא דפועל הוא וכו' לא הראה לו תחלה נותן לו שכרו כפועל בטל וכו' בר"פ האומנין בבא מציעא עו: עז. אמר רבא האי מאן דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא ומליא מיא אי סיירא לארעיה אורתא פסידא דפועלים לא סיירא לארעיה מאורתא פסידא דבעל הבית ויהיב להו כפועל בטל. ופירש רש"י סיירא לארעא מאורתא. הוליך הפועלים וראוה ולא הבינו שהיתה לחה או שירדו גשמים בלילה לית להו כלל דהא חזו אינהו גופייהו וע"מ כן נשתכרו לו והרי לא יכולים ולא היה להם לילך בבקר: לא סיירוה מאורתא. עליו היה לתת לב בדבר ולהודיעם אם תמצאו שדה לחה לא אתן לכם כלום ויהיב להו כפועל בטל: פסידא דפועלים. גשמים שירדו הפסד פועלים הוא דלא יהיב להו מידי דאמר להו מזלייכו גרם: לא סיירא פסידא דב"ה. דאמרי ליה מי יימר דאדעתא דההוא ארעא אגרתן. וכתב הרא"ש אי לא סיירא לארעא פסידא דב"ה לפי שב"ה מכיר את ארצו ויודע דכי אתי מיטרא לא חזיא לריפקא והול"ל בבקר לפועלים שישכירו עצמן למקום אחר והפועלים לא הכירו את ארצו נמצא שבגרמתו הפסידו שכר פעולת היום אי נמי כיון שלא הראה מבערב באי זה שדה יעשו מלאכה יכולים לומר לריפקא סתם השכרתנו תנה לנו שדה אחרת דחזיא לריפקא הלכך נותן להם שכרם כפועל בטל עכ"ל:ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל אם בקר בעל הבית מלאכתו מבערב וכו' בפ"ח מה' שכירות וטעמו מפני שהוא ז"ל מפרש דסיירא לארעא מאורתא קאי לב"ה כלומר שהוא עצמו בקר שדהו:

1 אם בעל הבית חוזר בו — ידו על התחתונה. כלל הוא: כל המשנה דבר ממה שהסכים עליו מראש — ידו על התחתונה, וכל החוזר בו מן ההסכם — ידו על התחתונה.

2 א גמרא בתחילה מנסים לפרש את לשון המשנה "והטעו זה את זה". ומעירים: "חזרו זה בזה" לא קתני שנה, משמע שאין הכוונה שבעל הבית או הפועלים חזרו בהן, אלא בהכרח יש להבין כי "הטעו זה את זה", משמעו: דאטעו שהטעו הפועלים אהדדי זה את זה. ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק הדבר? ומסבירים: כגון שאמר ליה לו בעל הבית לפועל אחד: זיל, אוגר לך ושכור לי פועלים, ואזל איהו ואטעינהו והלך הוא והטעה אותם, את הפועלים.

3 ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק הטעה אותם? אי אם שאמר ליה לו בעל הבית שישכור פועלים בארבעה זוזים, ואזיל איהו והלך הוא השליח ואמר להו להם שרוצה בעל הבית לתת להם בשכרם תלתא שלושה ונשכרו בשלושה, תרעומת זו מאי עבידתיה מה מעשיה? הלא סבור וקביל סברו וקבלו לעבוד בשלושה, ומה להם להתרעם עליו? אי אם שאמר ליה לו בעל הבית שכור לי פועלים בתלתא בשלושה, ואזיל איהו והלך הוא השליח ואמר להו להם שרוצה בעל הבית לתת להם בשכרם ארבעה — נבדוק, היכי דמי כיצד בדיוק הדבר? אי אם שאמר להו להם השליח בשעה ששכרם: "שכרכם עלי" — נתיב להו מדידיה שיתן להם משלו,

4 דתניא שכן שנינו בברייתא; השוכר את הפועל לעשות מלאכה בשדה משלו והראהו בשל חבירו ועשה הפועל בשדה החבר — נותן לו לפועל שכרו משלם ככל שהתנה עמו, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו, מה שהרויח בעל השדה מכך, אבל לא את כל שכרו של הפועל. ומכאן, שאם אמר "שכרכם עלי" — הריהו משלם כפי שאמר.

5 ומסבירים: לא צריכא נצרכה אלא לאופן שאמר להו להם השליח: שכרכם על בעל הבית, ואחר כך התברר שבעל הבית משלם פחות, ואז אין להם אלא תרעומת על השליח.

6 ושואלים: ולחזי ושנראה פועלים היכי מיתגרי איך הם נשכרים באותו מקום, וישלם בעל הבית לפועלים כמקובל! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא לאופן דאיכא דמגר שיש מי שנשכר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא ויש מי שנשכר בשלושה, דאמרו ליה שאומרים לו הפועלים: אי לאו אם לא שאמרת לן לנו שבארבעה — טרחינן ומתגרינן אם לא שאמרת לנו שבארבעה, היינו טורחים עד שנמצא ונשכרים בארבעה ואתה גרמת שנפסיד.

7 איבעית אימא אם תרצה אמור שהוא הדין אף כשיש במקום שכר קבוע לפועל, ואולם הכא כאן בבעל הבית הנשכר לעבודה, שאינו שכיר קבוע, עסקינן עוסקים אנו, אלא יש לו קרקע לעצמו, ולהשלמת פרנסתו נשכר לפעמים לאחרים. דאמרו ליה שאומרים לו השכירים: אי לאו אם לא שאמרת לן לנו בארבעה הוה זילא בן מילתא לאתגורי היה מזולזל בעינינו להישכר כפועלים ועל הזלזול שגרמת לנו יש לנו תרעומת.

8 איבעית אימא אם תרצה אמור: לעולם בפועלים, שכירים רגילים, עסקינן אנו עוסקים ולא בבעל בית, ותרעומת שלהם; דאמרי ליה שהם אומרים לו לשליח: כיון שאמרת לן לנו בארבעה — טרחינן ועבדינן אנחנו טורחים ועושים לך עבידתא שפירתא מלאכה טובה יותר. ושואלים: ולחזי עבידתייהו ונראה את עבודתם, שאם אמנם היתה עבודתם משובחת יותר, מגיע להם יותר. ומשיבים: כאן מדובר בריפקא בעידור, שאין טיב העבודה ניכר היטב. ושואלים: ריפקא נמי מידע ידע עידור גם כן יודע הוא מה טיב העבודה. ומשיבים: דמלי מיא ולא ידיע שמילא מים ואינו ידוע, שהפועלים עבדו וחפרו אמת מים, וכבר נתמלאה במים, כך שאין לדעת כיצד עבדו.

9 איבעית אימא אם תרצה אמור: לעולם מדובר באופן שאמר ליה לו בעל הבית לשליח: שכור פועלים בארבעה, ואזל איהו והלך הוא ואמר להו בתלתא להם בשלושה, ודקאמרת סבור וקביל ומה שאתה אומר שהרי הם סברו וקבלו הדבר נכון לענין הדין, אבל יש להם מקום לתרעומת, דאמרי ליה שהם אומרים לו וכי לית אין לך, אינך סבור שצריך לקיים את דברי הכתוב "אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות" משלי ג, כז?

10 ב הגענו איפוא להסבר לגבי מצב הדברים שמדובר בו במשנתנו, ומעתה באים לברר כמה בעיות בנושא זה. ומקדימים: פשיטא פשוט, מובן מאליו אי אם אמר ליה לו בעל הבית לשליח שישכור פועלים בתלתא בשלושה, ואזל איהו והלך הוא ואמר להו הם בארבעה, ואמרי ליה והם אומרים לו אנו נקבל תשלום כמה שאמר בעל הבית — במקרה כזה מובן כי דעתייהו אעילויא דעתם היא על הוספה שמא אמר בעל הבית יותר, ולא נתכוונו לפחות משכרם.

11 אלא אי אם אמר ליה לו בעל הבית בארבעה, ואזל איהו והלך הוא ואמר להו בתלתא להם בשלושה, ואמרי ואומרים הם לו: כמה שאמר בעל הבית, מאי מה יהא הדין? האם נאמר כי אדיבורא דידיה קא סמכי על הדיבור שלו הם סומכים, דאמרי ליה שהם אומרים לו, כוונתם לומר מהימנת לן דהכי נאמן אתה עלינו שכך אמר בעל הבית, או דלמא אדיבורא שמא על הדיבור של בעל הבית קא סמכי הם סומכים ולכן מגיע להם כמו שאמר בעל הבית.

12 ומציעים: תא שמע בא ושמע, פתרון לשאלה זו ממה ששנינו לענין גיטין: אמרה אשה לשליח "הבא לי גיטי". שידעה שבעלה יכתוב לה גט, וביקשה מן השליח שהוא יביא את הגט לידה, וכאשר תקבל את הגט — אז תהיה מגורשת,

13 והלך השליח ואמר לבעל: אשתך אמרה "התקבל לי גיטי". כלומר, אשתך מינתה אותי לשליח לקבל במקומה את הגט, ואם השליח הוא אכן 'שליח קבלה לגט', הרי כשמגיע הגט לידי השליח — מיד האשה מגורשת. והוא, הבעל שנותן גט, אומר: "הילך כמה שאמרה אשתי". בנושא זה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: אפילו כאשר הגיע הגט לידה — אינה מגורשת.

14 ואם כן שמעת מינה אדיבורא דידיה קא סמיך שומע אתה מכאן כי על הדיבור שלו, של השליח, הוא סומך, שכיון שהבעל סבור שהשליח הוא שליח לקבלה — ממילא לא עשאו להולכת הגט אל האשה, וכיון שבאמת לא היה שליח לקבלה לא היתה כאן מסירת גט כראוי, ולכן אינה מגורשת. דאי סלקא דעתך אדיבורא דידה קא סמיך שאם עולה בדעתך לומר כי על הדיבור שלה הוא סומך — מכי מטי גיטא לידה מיהא תיגרש מכאשר מגיע הגט לידה על כל פנים תתגרש, שהרי נעשה שליח להולכה, וכשיגיע הגט לידה — הרי זה גט. ומכאן נלמד שבמקרה כגון זה, השומע סומך על דברי השליח וסבור שכך אכן אמר לו המשלח. אמר רב אשי:

15 הכי השתא כיצד אתה משווה?! בשלמא אי איתמר איפכא נניח אילו היה נאמר ההיפך, שהיינו דנים במקרה הפוך; שהיא אמרה לשליח "התקבל לי גיטי" והוא הלך לבעל ואמר "אשתך אמרה הבא לי גיטי", והוא הבעל אומר: "הילך כמו שאמרה". ואילו אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב על זה: משיגיע גט לידו הריהי מגורשת, הרי היתה זו ראיה — אלמא מכאן דאדיבורא דידה קא סמיך שעל הדיבור שלה הוא סומך.

16 אי נמי או גם כן אם באותו מקרה היה אומר: משהגיע גט לידה מגורשת — הייתי מוכיח אלמא מכאן דאדיבורא דידיה קא סמיך שעל הדיבור שלו הוא סומך. אלא התם שם במקרה שבאמת אמר רבה בר אבוה — אין הטעם משום שסמך או לא סמך על דעתה שלה, אלא משום שעקר השליח לשליחותיה את שליחותו לגמרי ובעצם אינו עוד שליח. ומדוע — שאמר ליה לו לבעל: "שליח לקבלה הוינא אני, ולהולכה לא הוינא אינני ", וכיון שלא נתמנה כלל להיות שליח לקבלה — פסקה שליחותו, ולכן אין בה ממש. והשאלה לא נפתרה איפוא.

17 א ושוב אנו חוזרים לפירוש המשנה גופה, לגבי הביטוי של "הטעו זה את זה", ומציעים הצעה שונה לגמרי: איבעית אימא אם תרצה אמור: האי תנא תנא זה במשנתנו גם אם "חזרו" בהם הצדדים נמי גם כן בלשון "הטעו" קרי ליה קורא לו, דתניא שכן שנינו בברייתא כיוצא בזה: השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או שבעל הבית הטעה אותן — אין להם זה על זה אלא תרעומת.

18 וממשיכה הברייתא: במה דברים אמורים — שלא הלכו למקום העבודה אלא חזר בו בעל הבית מיד. אבל אם כבר הלכו החמרים ולא מצאו תבואה להוביל, או שהלכו הפועלין לעבוד ומצאו שדה כשהיא לחה ואי אפשר לעבד אותה בעידור — נותן להן בעל הבית שכרן משלם, אבל אינו נותן להם שכר עבודה מלא, כי אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, ואינו דומה העושה מלאכה ליושב ובטל.

19 במה דברים אמורים שאם חזרו בהם אין להם אלא תרעומת — כשלא התחילו כלל במלאכה, אבל אם כבר התחילו במלאכה — שמין מעריכים להן מה שעשו, ומקבלים תמורה מסויימת עבור מה שגמרו. כיצד? — קבלו קמה לקצור את כולה בקבלנות בשני סלעים, וקצרו חציה והניחו חציה. או שקיבלו על עצמם בגד לארוג את כולו בשני סלעים, וארגו חציו והניחו חציו — במקרה כזה שמין להן את מה שעשו, כיצד?

20 — אם היה מה שצריכים להשלים יפה שווה ששה דינרים שהוא סלע וחצי, כגון שנתייקר שכר העבודה — נותן להם סלע כפי הסכום שהתנו מראש, שאין העובדים מפסידים שכר שנקצב להם, או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם צריך להשלים כדי סלע — נותן להם סלע.

21 ואילו ר' דוסא אומר: שמין מעריכים להם את מה שעתיד להעשות, אם היה יפה לפי האומדן ששה דינרים, כלומר, שעדיין שווה ששה דינרים, שמה שצריך להיעשות אפשר לעשותו על ידי פועלים אחרים רק בששה דינרים — נותן להם שקל חצי סלע, או שיגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם צריך להשלים כדי סלע — נותן להם סלע.

22 במה דברים אמורים, שהפועלים מקבלים שכר על מה שעבדו ואין לבעל הבית אלא תרעומת — בדבר שאין אבוד על ידי שביתת הפועלים, אבל בדבר העלול להיות אבוד — שוכר עליהן על חשבונם פועלים אחרים ביוקר או מטען. כיצד מטען? — אומר להן למשל: סלע קצצתי לכם — באו וטלו שתים. ועד כמה שוכר עליהן — עד ארבעים וחמשים זוז, שיכול לשכור פועלים אחרים ולהוסיף להם הרבה מאוד על שכרם כדי שיגמרו את העבודה.

23 ובדבר האבוד, במה דברים אמורים — בזמן שאין שם פועלים אחרים לשכור באותו מקום ונמצא בעל הבית מפסיד הרבה, ומותר לו להשתמש בדרכים אלה. אבל אם יש שם פועלים אחרים לשכור, ואמר הפועל שחזר בו לבעל הבית: "צא ושכור מאלו" — אין לו עליהן אלא תרעומת.

24 תני תנא קמיה שנה חוזר המשניות בפני רב בברייתא זו: נותן להם שכרן משלם. אמר ליה לו: חביבי דודי, ר' חייא אמר: אילו אנא הואי אני הייתי פוסק — לא הוה יהיבנא הייתי נותן, פוסק להן אלא כפועל בטל ולא יותר, ואת אמרת ואתה אומר נותן להם שכרם משלם! ושואלים: והא עלה קתני והרי עליה, על קטע זה שבברייתא, שנו מיד אחר כך: אינו דומה הבא טעון להבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל! ומשיבים: לא סיימוה, את הברייתא קמיה לפניו ולכן אמר שאין מגיע להם כל שכרם.

25 איכא דאמרי יש שאומרים ושונים בנוסח אחר: שבאמת סיימוה קמיה לפניו, והכי קאמר וכך אמר, חביבי אמר: אי הואי אנא אם הייתי אני פוסק — לא הוה יהיבנא ליה הייתי נון, פוסק לו כלל, ואת אמרת ואתה אומר כפועל בטל! ושואלים: אלא אם כן קשיא קשה באמת וכיצד נסביר את ההבדל בין הברייתות והשיטות? ומשיבים: הך

26 לא קשיא זו אינה קשה: הא זה שאמר שאינם מקבלים כלל — הרי זה באופן דסיירא לארעיה מדאורתא שסייר ובדק את אדמתו מבערב והוליך גם את הפועלים עימו, ומכיון שהם עצמם ראוה הרי שהיה להם להעלות על דעתם שיירדו גשמים ולא תהיה השדה ראויה לעיבוד, שעל דעת כן נשכרו לו, ולא היה להם איפוא ללכת אליה בבוקר, ולכך הפסידו. הא זה שאמר שהם מקבלים כפועל בטל — הרי זה באופן שלא סיירא לארעיה מאורתא סייר באדמתו מבערב, שכיון שלא עשה את המוטל עליו ולא בדק כראוי — האחריות עליו.

27 כי הא כמו זו שאמר רבא: האי מאן דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא ומלייה מיא מי ששכר שכירים לעדור ובא הגשם ומילא את האדמה הזו מים שאי אפשר לעדור בה, אי סיירא לארעיה מאורתא אם סייר באדמתו מבערב עם הפועלים ועשה כל מה שהוא יכול

1 שיטה מקובצת פתח ↗

אבל אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה. דאם יוקירו יתן להם כנגד מה שעשו לפי מה שפסק עמהם ואם הוזלו ידו על התחתונה וצריך ליתן כל מה שפסק רק שיעביר מה שצריך להוציא בהשלמתה. ודוחק הוא לומר דיתן יותר ממה שפסק עמהם וגם יותר ממה ששוין עכשיו. לכן נראה לר"י דכשהוזלו אין נותן להם אלא כפי מה שפסק דהיינו החצי ומזה לא הוי החדוש אלא מדהוקירו כדפירשתי. ואם תאמר משום מאי יחזור הבעל הבית כשהוקירו. ויש לומר דאף על גב דלא שכיח הוא מתנינן לה לאשמועינן אם אירע כך והכי משכחת לה בפרק הספינה דקאמר מכר לו שוה חמש בשש והוקר ועמד על שמונה לוקח יכול לחזור ואמאי קתני הא לא שכיח שיחזור הלוקח אם יוקירו אלא שמע מינה דאורחיה למתני הכי לאשמועינן אם אירע כך. תלמיד הר"פ.

1 רש"י על יבמות פתח ↗

מחלוקת ואחר כך סתם - בין שסתם אחריה מיד באחד מהם בין שסתם אחריה במסכת אחרת באותו הסדר כגון נתן צמר לצבע דמחלוקת בב"ק בהגוזל ב"ק דף ק: וסתם בב"מ דף עו. כל המשנה ידו על התחתונה וסתם לן כר"י דאמר אם השבח יתר על היציאה כו' הלכה כסתם:

1 תוספות הרא"ש על ברכות פתח ↗

הא ר"א ב"ע הא ר"ע. סתמא דמתניתין דהכא כר"א ב"ע וכן סתם מתניתין דשלהי פסחים דף ק"ך ע"ב וכן סתם מתניתין דאיזהו מקומן זבחים דף נ"ו ע"ב, ואין לדקדק מהנך סתמות דהלכה כר"א ב"ע דהא איכא נמי חדא סתמא במגילה דף ך' ע"א כר' עקיבא ואמרינן נמי בפ' מצות חליצה דף ק"א ע"ב מה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמא, ואין לדקדק דהלכה כר"ע מהא דתני לה גבי הלכתא פסיקתא דמגילה, דלא דמיא להך דהשוכר את האומנין דף ע"ו ע"א כל החוזר בו ידו על התחתונה דהתם שונה יחד דברים שהם דומין זה לזה, אע"פ שכל המשנה אין מקומו לשנות שם אלא אגב כל החוזר נקטיה אבל התם שונה יחד כל שזמנו בלילה אדרבא ההיא דאיזהו מקומן נראה דיותר יותר הילכתא פסיקתא שהרי שונה באותה משנה זמנם של כל הקדשים, ולספרים דגרסי' לקמן והני תנאי כהני תנאי ומוקי ר' יהושע כר' עקיבא משמע קצת הלכה כר' עקיבא, ומשום דמספקא לן כמאן הילכתא צריך להחמיר לאכול מצה של אפיקומן קודם חצות כדאיתא בפסחים דף ק"כ: דלר' אליעזר בן עזריה צריך לאכול מצה של חובה ע קודם חצות:

2 רא"ש פתח ↗

גמ' חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו זה בזה דאטעו פועלין אהדדי וכו'. אבל חזרו זה בזה ולא באו לעשות מלאכה בדבר שאין אבד אפי' תרעומת אין להן זה על זה. ואיבעית אימא האי תנא חזרו הטעו קרי ליה ויש להן זה על זה תרעומת דתניא וכו'. כללא דנקיטין מהאי שמעתא דהיכא דאמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בד' זוזי ואזל איהו וא"ל בתלתא וא"ל אין סבור וקבול. ואע"ג דשויא עבידתייהו ד' לא שקיל אלא ג'.. דאוזולי קמוזלי גביה. אבל אית להו עליה תרעומת דא"ל הואיל ואמר לך בעה"ב בד' אמאי בצרת לן לית לך אל תמנע טוב מבעליו. והיכא דאמר ליה בתלתא ואמר להו בד' אי אמר להו שכרכם עלי שקלי פועלים מיניה דידיה ד' כדפסיק להו והדר איהו ושקיל תלתא מבעה"ב כדתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר וגובה מבעה"ב מה שההנה אותו. ואי א"ל שכרכם על בעה"ב חזינן היכי מתגרי פועלים בההוא דוכתא. אי בארבע יהיב להו ד' ואי בתלתא יהיב להו תלתא. דכיון דשני שליח שליחותיה בטלה לה שליחותיה והוה ליה כמאן דעבד ליה סתמא דדינא דשקלי כמנהג המדינה. ואפי' אי איכא מאן דאיתגר בתלתא ואיכא מאן דמיתגר בד' לא שקלי אלא תלתא. דדעתיה דאיניש אתרעא זולא ועלייהו רמיא לגלויי ליה לבעה"ב דלא איתגרו אלא בד'. ותרעומת אית להו על השליח דאמר אי לאו דאמר לן שלוחך בד' הוה טרחינן ומיגרינן נפשין בד'. וה"מ היכא דלא שויא עבידתייהו ד'. אבל היכא דשויא עבידתייהו ד' כגון דטרחי אנפשייהו ועבדי ליה עבידתא דשויא ד' שקלי ד' מבעה"ב. דא"ל אי לאו דאמר לן שלוחך בד' לא הוה טרחינן ועבדי לך מאי דשויא ד'. ואי לא ידיע עבידתייהו מאי שויא כגון ריפקא דמלי מיא ואינון אמרי דשויא עבידתייהו ד' לא שקלי אלא תלתא כמנהגא. אבל אית להו תרעומת על שליח דא"ל אי לאו דאמרת לן ד' לא הוה טרחינן כולי האי. פשיטא א"ל בעה"ב בתלתא ואזל איהו ואמר להו בד' ואמרי ליה כמו שאמר בעה"ב דעתייהו אעלוייא. ואי שויא עבידתייהו ד' שקלי ד' מבעה"ב. ולא אמרינן אדעתא דתלתא קעבדי והאי דקעבדי מאי דשויא ד' אזולי קמוזלי גביה. א"ל בעה"ב בד' ואזל איהו ואמר להו בתלתא וא"ל כמו שאמר בעה"ב מאי. אדיבורא דשליח קא סמכי דקאמרי מהימנת לן דהכי אמר בעה"ב וסבור וקבול ואע"ג דעבדי מאי דשויא ד' לא שקלי אלא תלתא. או דלמא ה"ק ליה כדקאמר בעה"ב מיתגרינן לך ולאו כדקאמר את ואע"ג דלא עבדי מאי דשוי ד' שקלי ד'. דהא סבר בעה"ב וקיבל דיהיב להו ד'. ולא איפשיטא. הלכך לית להו אלא תלתא. ומה שכתב רב אלפס ז"ל. דעתייהו אעלוייא ואי שויא עבידתייהו ד' שקלי ד' לא מחוור לי. דאפי' אי לא עבדי עבידתא אלא כשאר פועלים שקלי ד' כמו שאמר להם השליח. דדעתייהו אעלוייא אי א"ל בעה"ב טפי מד' ואין לפחות ממה שאמר השליח אף אם אמר לו בעה"ב פחות. הלכך אפי' אי לא עבדי אלא כשאר פועלים שקלי ד' דלא בעינן דליעבדו עבידתא שפירתא אלא היכא דאיכא דמיתגרי בתלתא ואיכא דמיתגרי בד' וא"ל בעה"ב בתלתא ואמר להו בד' ואמר להו שכרכם על בעה"ב. ומיהו נראה דיפה כתב דע"כ מיירי דאמר ליה שכרכם על בעה"ב ואיכא דמיתגרי בתלתא ואיכא דמיתגרי בד' ובטלה שליחות כיון דשינה וס"ד כיון שאמר כמו שאמר בעה"ב הוי כאילו שכרן בעה"ב בתלתא ואפי' אי עבדי עבידתא שפירתא לא יהיב להו אלא תלתא קמ"ל דדעתייהו אעלוייא והוי כאילו לא אמר כמו שאמר בעה"ב:

2 שיטה מקובצת פתח ↗

גמרא: חזרו לא קתני אלא הטעו דאטעו פועלים אהדדי. ולא אמרו שהפועלים הטעו את בעל הבית ובעל הבית הטעה אותם כענין שפירש זה לפועלים דאטעו אהדדי. ובירושלמי הכי מפרש לה בעל הבית הטעה אותם שאמר להם תבואו עמי כדרך שבאו חברכם אמרו ובכמה באו אמר להם בחמשה חמשה רובם ואשתכח בסוף עשר עשר רובם וכן בפועלים שהטעו את בעל הבית על דרך זה עד כאן. ונשאר לו ז"ל הענין מגומגם. ואני תמה אם הדין אמת לולי שאמרו הרב כי מאחר שהטעו זה את זה בענין זה ולא נתרצו זה לזה אלא על מה שאמרו שרובן נשכרין כן נמצא שלא סמכא דעתם אלא על כך והרי אלו טועין וחוזרין ובשלמא פועלים אין להם על בעל הבית אלא תרעומת שאף על פי שלא גמרו לעשות עמו על דעת שהוזלה המלאכה שהרוב נשכרין בחמשה חמשה מה נפשך אם גמרו בדעתם לעשות בחמשה שפיר ואם לאו ונתבטל תנאי שכירותם הרי אלו כפועלים שעשו אצל בעל הבית בלא קציצה שאין בעל הבית נותן להם אלא כסך מועט שנשכרין בו קצת הפועלים שבעיר וכדאמרינן בסמוך דאיכא דמתגר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא ואפילו הכי אין נוטלין מבעל הבית אלא תלתא ואף על פי שלא נכנסו במלאכתו אלא על דעת ארבעה דאמר להו פועל. אבל פועלים שהטעו את בעל הבית ואמר שרובן נשכרין בארבע ארבע ונמצא לבסוף שאינם נשכרין אלא בתלתא תלתא היאך מוציאין ממנו ארבעה שלא על דעת כן נתרצה להם שהרי שאלם בכמה רובם אלמא לא נתרצה להם בכך אלא מפני שחשב שהוא כן והטעוהו והשכירות בטעות היתה וכל שבטעות חוזר. ועל כן נראה לי דאפשר שהיה להם לבעלי הגמרא להעמידה בכך ולא העמידוה שאין נראה להם דעת הירושלמי. הרשב"א.

2 חידושי חתם סופר פתח ↗

חזרו זה בזה לא קתני כו' במסקנא מסיק האי תנא חזרו נמי הטעו קרי לי' ויל"ד מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר ונלענ"ד דלשון הטעו לא שייך אלא בטעות דמעיקרא לגמרי וקמ"ל במסקנא דמתניתין ר"מ היא דדאין דינא דגרמי ודוקא בחזרה כעין טעות דהיינו בתחלת היום ממש שעדיין יש שהות להשכיר במקום אחר הוא דאין להם אלא תרעומות לאפוקי הלכו ולא מצאו שכבר עבר קצת מהיום ולא ימצאו עוד מי שישכור אותם אז מחויב לשלם מדינא דגרמי וזה לא נקרא הטעה אלא חזרה דמשמע שאחר שכבר עשו עמו חזר בו ולכן מדייק הש"ס במסקנא האי תנא חזרה נמי הטעה קרי לי' ור"ל האי תנא ר"מ הוא דדאין דינא דגרמי וכמ"ש תוס' לקמן בשמעתין:

3 תוספות פתח ↗

ואזיל איהו אמר להו בארבעה דעתייהו אעילויא - והא דאמרו ליה כמו שאמר בעה"ב היינו מהימנת לן דהכי אמר בעה"ב אי נמי משום דאי אמר בעל הבית טפי מארבעה שיהא להם כמו שאמר בעל הבית והיינו דמבעיא ליה בתר הכי אי אמרינן מהימנת לן דהכי אמר בעה"ב אי משום דדעתיה אעילויא:

3 רי"ף פתח ↗

3 רי"ף בבא מציעא פתח ↗

גמ' דף עו חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו זה את זה דאטעו פועלים אהדדי וכו' אבל חזרו זה בזה ולא באו לעשות מלאכה בדבר שאינו אבד אפילו תרעומת אין להן זה על זה ואיבעית אימא האי תנא חזרו הטעו קרי ליה ויש להן זה על זה תרעומת *כל זה שפת יתר ונמחק ד"תדאיטעו פועלים אהדדי דאמר היכי דמי דא"ל בעה"ב זיל אוגיר לי פועלים ואזל איהו ואטעינהו היכי דמי אי דא"ל בעה"ב בארבע ואזל איהו ואמר להו בתלתא סבור וקביל אי דאמר להו בעה"ב בתלתא ואזל איהו ואמר להו בד' אי דאמר להו שכרכם עלי ניתב להו מדיליה דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מן בעה"ב מה שההנה אותו לא צריכא דא"ל שכרכם על בעה"ב וליחזי פועלים היכי מתגרי לא צריכא

4 תוספות על בבא קמא פתח ↗

א"נ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא - וא"ת והרי פורע חובו דחשבינן ליה מבריח ארי בריש אין בין המודר נדרים ד' לג. אע"ג דאית ליה פסידא וי"ל דהכי פי' מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו וכיון דמדעתו אפי' אית ליה פסידא כמו פורע חובו חשיב מבריח ארי האי שלא מדעתו א"נ מבריח ארי מנכסי חבירו אפי' כשאינו מדעתו אלא חבירו מכריחו להבריח ארי מעדרו לית ליה פסידא למבריח האי אית ליה פסידא וכיון דאיכא תרתי שלא מדעתו ואית ליה פסידא לא חשיב מבריח ארי אבל מדעתו אפי' אית ליה פסידא או שלא מדעתו ולית ליה פסידא חשיב מבריח ארי ואין נותן לו אפי' שכרו וא"ת דבסוף השוכר את הפועלים ב"מ צג: אמר דשומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ומקלות ולא קדם חייב ומפרש שומר חנם בחנם וש"ש בשכר ומסיק דחוזר ונוטל מב"ה ומשמע דשומר חנם לא מחייב לקדם בשכר אבל כ"ש אם קדם בשכר דשפיר עבד ונותנים לו מה שהוציא ומסתברא דה"ה איניש דעלמא שאינו שומר וגם שכר עצמו נוטל ואין סברא לחלק בין רועה עצמו שמוטל עליו להתעסק ולשמור לאיניש דעלמא ועוד אמרינן בהגוזל בתרא לקמן בבא קמא דף קטו: שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו ושכרו מיהא שקיל ולא אמרינן מבריח ארי בעלמא הוא וכן משיב אבידה שנותנין לו שכר כפועל בטל ב"מ דף לא: ושם לא אמר דליהוי כמבריח ארי בעלמא ולא יטול כלום ואין לומר דבכל הנהו אע"ג דמן הדין היה פטור מ"מ תקנת חכמים הוא שישלם לו כדי שישיב אבידתו של חבירו אבל פורע חובו אין לנו לעשות תקנה ע"י זה דהא הכא בשמעתין משמע דאי הוה מדעתו הוה חשיב מבריח ארי ולא היה נוטל כלום אעפ"י שהוא מציל חבירו מן ההפסד לא עשו תקנה ונראה לר"י דמבריח ארי שאינו נוטל שכר היינו כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד כגון שהארי רחוק ואין יודע אם יבא כאן הארי אם לאו ואין מצילו אלא מדאגה ומן הפחד שדואג שמא יבא אבל אם הדבר ברור שיבא לידי הפסד ולידי דריסת הארי או מציל מפי הארי עצמו אז ודאי נוטל שכרו כמו שטף נהר חמור חבירו והך דשמעתין מיירי שהצילו ירקות מצער בעלמא שאין בעל הבהמה רוצה שתחבט בהמתו בארץ ותצטער אע"פ שלא היו דמיה נפחתין בכך ולכך היה נחשב מבריח ארי אי הוה מדעתו ופורע חובו אין מצילו מהפסד דמה שהיה הלוה זקוק לפרעו אין זה הפסד שהרי נתחייב לו ואינו מצילו אלא מצער בעלמא וחשיב מבריח ארי א"נ כדמפרש טעמא בירושלמי דכתובות פי"ג ובנדרים פ"ד מפייסא הוינא ליה ומחיל לי ואפי' במשכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני ואפי' בב"ח דוחק עצמו מסיק לה בירושלמי ונראה דהטעם משום שיכול לומר לו הייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעין עבורי כי דרך אהובים שמרחמים על אהוביהם להציל מן הצער הזה דהיינו מעין אותו טעם והא דקרי בחזקת הבתים ב"ב דף נג. מבריח ארי נתן צרור והועיל נטל צרור והועיל דסכר מינה מיא והוציא מינה מיא אע"פ שמצילה מהפסד שהיה נהר שוטפה לא נקט לשון מבריח ארי לענין שיפטר חבירו משכר הברחתו אלא כלומר דאין זה חזקה דאין זה תיקון כמו רפק בה פורתא או נעל וגדר ופרץ אלא מגין עליה פורתא שלא תבא לידי קלקול ורבינו גרשון פסק בתשובה אחת על אנס עכו"ם שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקחו ממנו שלא יחזיר לבעלים בחנם אבל רש"י פי' בהנזקין גיטין דף נח: גבי עכו"ם הכא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון שאם החזיק עכו"ם בקרקע של ישראל מחמת חוב שהיה לו עליו או מחמת אנפרות בגזל בעלמא ואינו מסור בידו להרגו אין בו דין סיקריקון אפילו אם שהתה י"ב חדש לתת רביע לבעלים כתיקון חכמים אלא מחזיר לו הקרקע בחנם דכיון דאין כאן סיקריקון לא גמר ומקני מידי ואע"ג דשהתה י"ב חדש לא בא לו שעה לכופו הלכך אין מכירת העכו"ם מכירה כלל ור"י אמר דלא מבעיא במקום שאם לא קנאו ישראל לא היה חוזר לבעלים לעולם שהיה מוכרו או נותנו לעכו"ם אחר והיה אבוד מן הבעלים לגמרי דלא חשיב מבריח ארי כיון שמצילו מן ההפסד ואפי' קנאו בשויו מצילו מהפסד הוא כמו מקדים ברועים ובמקלות בשכר דאמרינן שנותן שכר עד כדי דמיהם ונ"מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירתא אלא אפי' יודע ודאי שאם לא מהדר זה לקנות היה חוזר לבעלים בדמים הללו כל שעה שירצו דהשתא אין מצילו מן ההפסד אעפ"כ אין לדמותו כלל למבריח ארי דכיון שיצא הבית מחזקת ישראל ובא ליד הנכרי וזה מוציאו מיד הנכרי ומחזירו ליד ישראל לא דמי למבריח ארי ונוטל מה שההנהו ואותם היהודים הבורחים מעירם והשר מחזיק קרקעותיהם שאין בהן טסקאות ואפי' יש בהן טסקא אם הניח הקרקעות ביד אחרים לפרוע מהן טסקא אומר ר"י שאם בא ישראל וקנאו מיד השר מחזירם לבעלים ונוטל מה שההנהו דאין זה דינא דמלכותא אלא גזילה כי ראינו במדינה שסביבותינו שמשפט היהודים לעמוד כמו פרשים בכל מקום שירצו ובדין מלכותא היו תופסין שלא יחזיק המושל בנחלת היהודים כשיצאו מעירו וכן היו נוהגין בכל ארץ בורגוני"א ואם יש שר שבא לשנות את הדין ולעשות דין לעצמו אין זה דינא דמלכותא שהרי זה הדין אין הגון כלל ודמיא למוכס שאין לו קצבה לקמן בבא קמא דף קיג. והיכא שמשביח נכסי חבירו אין דומה כלל למבריח ארי כגון יורד לתוך שדה חבירו ונטעו שלא ברשות ומקיף את חבירו משלש רוחותיה וכגון ההוא דהאומנין ב"מ דף עו. השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו דנוטל מבעל הבית מה שההנהו ואין להקשות בשטף נהר חמור חבירו למה אין לו אלא שכרו למה אין לו כל הפסדו דכיון דבעל חמור עומד שם מה לנו לעשות לו תקנה שלא מדעתו אם ירצה. יתנה עם המציל לשלם חמורי ועוד דע"כ מיירי ביכול להציל על ידי הדחק דאל"כ לימא ליה מהפקר קזכינא כדאמרינן התם על חבית של דבש ומ"מ שכרו נותן לו דמסתמא ניחא ליה שכל מי שיציל יטול שכר כל זמן שלא ימחה בידו כיון שאין יכול להציל אלא ע"י הדחק:

4 יד רמה על בבא בתרא פתח ↗

קעג. שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו אריס מעיד או אינו מעיד. כלומר מהו שיעיד לבעל השדה שהוא אריס בתוכה לומר שהיא שלו. הוה יתיב רב יוסף קמיה אמר ליה הכי אמר שמואל אריס מעיד והא תניא אינו מעיד לא קשיא הא דאית ליה פירי בארעא הא דלית ליה פירי בארעא. מיהו היכא דאיכא השתא פירי בארעא דמסהיד ליה עילויה והוי אריס בגוה אינו מעיד, דהוה ליה נוגע בעדותו, דאי מפיק לה תובע לארעא לא יהיב ליה לאריסא חולקא בפירי אלא שיים טירחיה כיורד לתוך שדה חבירו ועבדה שלא ברשות ויהיב ליה. והא דליכא השתא פירי בארעא מעיד, דלאו נוגע בעדותו הוא, ואי משום טירחא דטרח בה בארעא עד השתא אדעתא דשקיל חולקא בפירי לית ליה פסידא, דכיון דכי משתכח דלאו דבעל הבית הוא מיחייב בעל הבית לשלומי ליה אגריה כדתניא ב"מ עו,א השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו. ועוד דשדה העשויה ליטע היא, וכי היכי דגבי שתל שירד לשדה העשויה ליטע ונטעה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה, גבי אריס שירד לשדה נטועה לעבדה נמי אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לעבדה, דכיון דנטועה היא על כרחיך עשויה לעבדה היא, ואשתכח דלית ליה פסידא לאריס ולא מידי. מאי אמרת, כיון דכי עבדא פירי טפי אית ליה חולקא בגוייהו ניחא ליה דתיקום בידיה, לאו קושיא היא, דכיון דזימנין דהוי ביה תיוהי מפסיד ליה ליטרח, לאו נוגע בעדותו הוא, דמספיקא לא נחית לאסהודי בשיקרא. וכי תימא וכיון דאי לית ליה סהדי דפלחה לארעא לית ליה מהאי מערער ולא מידי אכתי נוגע בעדותו הוא, הא לא קשיא, דאי מהאי טעמא ממה נפשך לאו נוגע בעדותו הוא, דאי פלחה הא אית ליה למשקל אגרא ממערער ואי נמי לא מסהיד לא קא פסיד ולא מידי, ואי לא פלחה אפילו מהך דאחתיה לגוה נמי לית ליה ולא מידי.

4 רי"ף פתח ↗

והיכא דא"ל בעה"ב בתלתא ואמר להו איהו בארבעה אי אמר להו שכרכם עלי שקלי פועלים מיניה דידיה ארבעה כדקא פסק להו והדר איהו שקיל תלתא מבעל הבית כדתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעה"ב מה שההנה אותו

5 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

אָמַר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּשְׂכֹר לִי פּוֹעֲלִים בִּשְׁלֹשָׁה וְהָלַךְ וּשְׂכָרָן בְּאַרְבָּעָה אִם אָמַר לָהֶם הַשָּׁלִיחַ שְׂכַרְכֶם עָלַי נוֹתֵן לָהֶם אַרְבָּעָה וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת שְׁלֹשָׁה וּמַפְסִיד אֶחָד מִכִּיסוֹ. אָמַר לָהֶם שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת נוֹתֵן לָהֶם בַּעַל הַבַּיִת כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. הָיָה בַּמְּדִינָה מִי שֶׁנִּשְׂכַּר בִּשְׁלֹשָׁה וּמִי שֶׁנִּשְׂכַּר בְּאַרְבָּעָה אֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה וְיֵשׁ לָהֶם תַּרְעֹמֶת עַל הַשָּׁלִיחַ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאֵין מְלַאכְתָּן נִכֶּרֶת אֲבָל הָיְתָה מְלַאכְתָּן נִכֶּרֶת וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה אַרְבָּעָה נוֹתֵן לָהֶם בַּעַל הַבַּיִת אַרְבָּעָה שֶׁאִלּוּ לֹא אָמַר לָהֶם שְׁלוּחוֹ אַרְבָּעָה לֹא טָרְחוּ וְעָשׂוּ שָׁוֶה אַרְבָּעָה. אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת שְׂכֹר לִי בְּאַרְבָּעָה וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְשָׂכַר בִּשְׁלֹשָׁה אַף עַל פִּי שֶׁהֲרֵי מְלַאכְתָּן שָׁוָה אַרְבָּעָה אֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה שֶׁהֲרֵי קִבְּלוּ עַל עַצְמָן וְיֵשׁ לָהֶם תַּרְעֹמֶת עַל הַשָּׁלִיחַ. אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת בִּשְׁלֹשָׁה וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לָהֶם בְּאַרְבָּעָה וְאָמְרוּ הֲרֵינוּ כְּמָה שֶּׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת אֵין דַּעְתָּם אֶלָּא שֶׁיִּתֵּן בַּעַל הַבַּיִת יֶתֶר עַל אַרְבָּעָה לְפִיכָךְ שָׁמִין מַה שֶּׁעָשׂוּ אִם שָׁוָה אַרְבָּעָה נוֹטְלִין אַרְבָּעָה מִבַּעַל הַבַּיִת וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אוֹ אֵינוֹ שָׁוֶה אֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה. אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת בְּאַרְבָּעָה וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לָהֶם בִּשְׁלֹשָׁה וְאָמְרוּ לוֹ כְּמָה שֶׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁמְּלַאכְתָּן שָׁוֶה אַרְבָּעָה אֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה שֶׁהֲרֵי שָׁמְעוּ שְׁלֹשָׁה וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם:

5 טור פתח ↗

האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בד' ושכרם לו בג' אינו נותן אלא ג' לא שנא אמר שכרכם עלי לא שנא אמר שכרכם על בעל הבית ואפילו עשו מלאכה ששוה ארבע ויש להם תרעומת על השליח ואם אמר לו בעל הבית בשלשה והוא שכרם בארבעה אם אמר להם שכרכם עלי נותן להם ד' וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו וכתב הרמ"ה דווקא עד ארבע אבל יותר אינו נוטל מבעל הבית ואפילו שהמלאכה שוה יותר שלא יהא עושה סחורה בפרתו של זה ואם אמר להם שכרכם על בעל הבית נותן להם כפי מה שנשכרים הפועלים בעיר אם ד' ד' ואם ג' ג' ואפילו שהפועלים בעלי בתים שיש להם מלאכה בעצמן ואין יכולין לומר לא היינו נשכרים אלא על דעת ליקח ד' אלא אין להם אלא ג' ואפילו יש שנשכרים בג' ויש שנשכרים בד' אין להם אלא ג' ותרעומתם על השליח בד"א כשאין מלאכתם שוה ד' אבל אם הוא שוה ד' נותן להם ד' אפי' שהפועלים נשכרים בג' והוא שיכול לברר שמלאכתן שוה ד' אבל אם א"א לעמוד על המלאכה כמה היא שוה אין להם אלא ג' ותרעומתם על השליח וכתב הרמ"ה ז"ל אפי' שאומר ב"ה איני יודע אם שוה ד' אם לאו דכל היכא דלא דמיא עליה לידע אפי' אם אמר איני יודע לא מחייב ואינו יכול להשבע: ואם הבע"ה אמר לו בג' והוא אומר להם בד' ואמרו כמו שאמר בע"ה ודאי לא היה דעתם לפחות ממה שאמר להם אלא כוונתם לומר מאמינין אנו לך שהב"ה אמר כך ואם אמר להם שכרכם עלי נותן להם ד' וחוזר ונוטל מב"ה מה שההנהו ואם אמר להם שכרכם על ב"ה נותן להם ד' אם יש שנשתכרו בג' ויש שנשתכרו בד' או אם מלאכתן שוה ד' אפילו כולן נשכרין בג': ואם בע"ה אומר בד' והוא אומר להם בג' והם אומרים כמו שאמר בע"ה אין להם אלא ג' ואפי' מלאכתן שוה ד': שכרם בע"ה בעצמו בסלע ונזדלזלה המלאכה והראה להן בעה"ב פנים זועפות ופייסוהו בדברים אינו יכול לומר לא נתפייסתי אלא על דעת שתפחתו בשכרכם כפי הזול שהם יענו לא פייסנוך אלא לדעת שנעשה מלאכה טובה וכן עשינו: וכן אם הוקרה המלאכה והם הראו לו פנים זועפות ופייסם בדברים אינן יכולין לומר לא נתפייסנו אלא על דעת שתוסיף על שכרינו כפי היוקר שהוא יענה להם לא פייסתי אתכם אלא על דעת להוסיף לכם אכילה ושתייה וכן עשיתי: ואם המלאכה שוה חמשה דינרין ושכרם בד' והוזלה ועמדה על ד' אינו יכול לומר כמו ששכרתי אתכם בפחות דינר מהראוי גם עתה שהוזלה אפחות לכם פחות דינר ממה ששוה עתה וכן אם שכרם ביותר דינר מהראוי והוקר המלאכה אינם יכולין לומר גם עתה תוסיף לנו דינר יותר מהראוי לפי היוקר של עכשיו:

5 ערוך השולחן פתח ↗

האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים במקח זה ושינה מהמקח ובו י"ז סעיפים:אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בג' דינרים והלך השליח ושכרן בארבעה אם השליח אמר להם שכרכם עלי נותן להם ארבעה ומבעה"ב נוטל שלשה ומפסיד אחד מכיסו דאיהו דאפסיד אנפשיה וזהו דעת הרי"ף בפ"ו דב"מ והרמב"ם פ"ט משכירות וי"א דאם כל הפועלים אין נשכרים רק בארבע נותן הבעה"ב לשליח ארבע כפי מה שהנהו כן כתב רבינו הב"י ויש חולקים וס"ל דגם הרי"ף והרמב"ם ס"ל כן וזה שכתבו דנוטל מבעה"ב שלשה זהו כשיש פועלים שנשכרים בשלשה והביאו ראיה ממה שיתבאר דאם אמר להם שכרכם על בעה"ב נותן להם ד' אם כולם נשכרים בד' וגם ממה שיתבאר בסי' של"ג דהשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו דנותן לו כפי מה שההנהו ולי נראה כדברי רבינו הב"י דלא דמי לאם אמר שכרכם על בעה"ב דבשם טעמא אחרינא הוא כמ"ש שם הרי"ף ז"ל דכיון דשינה בשליחותיה ואמר להם שכרכם על בעה"ב נבטלה השליחות לגמרי ודינם קרוב לעושים ברשות דנוטלין מה ששוה דמהשליח אין להם לתבוע כיון שאמר שכרכם על בעה"ב וכן בסי' של"ו כשהבעה"ב לא צוה כלל דינם כיורד שלא ברשות שיתבאר בסי' שע"ה אבל בזה שאמר שכרכם עלי דנוטלין מהשליח ואין להם עסק עם הבעה"ב והשליח איך יטול מהבעה"ב יותר ממה שצוהו דנראה דאף ביורד שלא ברשות שצריך לשלם אינו אלא שלא ברשות שלא צוהו אבל אם צוהו בפירוש שאין רצוני שתעשה לי ואם תעשה לא אשלם לך דאם עשה הניח מעותיו על קרן הצבי ונוטל המלאכה שעשה וה"נ כן כיון שא"ל שאינו רוצה לשכור יותר מבשלשה ונ"ל דהוי ספיקא דדינא:

6 חידושי רבי עקיבא איגר פתח ↗

גמרא ולחזי פועלים היכי מתגרי. לכאורה קשה אמאי לא יכול הבעה"ב לטעון שמא שליח עשה שליחותיה כהוגן ואמר לך בג' כמו שאמרתי לו וסברית וקבלית ואף דהוי השליח ע"א מ"מ ל"ש לומר לגבי הבעה"ב מחוייב שבועה ואי"ל משלם, דהא לא הו"ל למידע, גם דלמא מיירי דהשליח הוי קרוב וכדומה וכיון דהבעה"ב טוען דשמא אמר לכם השליח בג' מש"ה יש להם תרעומות, ע"ז נראה לומר כיון דהמלאכה בפנינו שוה ד' אלא דאם השליח אמר להם בג' דסברו וקבלו הוי כמו מחילה ומתנה, ומש"ה הוי טענת בעה"ב שמא מחלת או נתת לי דלא מהני בי' מה שהוא מוחזק כמבואר בהגהת ש"ע חוה"מ ססי' סה דבא"ל שטר א' מחול לך אמרי' דהשטר קטן נמחל אף דהלוה מוחזק מ"מ א"י לזכות בספק מחילה, וביותר הוא מבואר בבית שמואל אה"ע סי' סו סק"ט גבי מוחלת כתובה היכא דהוי ספיקא דדינא אם מהני מחילתה דצריך לשלם מספק ומדמי לה לההוא דססי' ס"ה הנ"ל, ובאמת לענ"ד הדמיון קשה די"ל דהיכא דודאי מחלה אלא דהספק אם מהני מחילתה י"ל דעדיף ומהני חזקת ממון ושאני בההוא דססי' ס"ה דהוי ספק בעיקר המחילה אם מחול לו אם לא, עכ"פ בספק בעיקר המחילה בודאי הדין דא"י לזכות מספק, וה"נ הכא דהבעה"ב טוען שמא סברית וקבלית הוי ספק במחילה.ואולם לכאורה נסתר זה ממה דכתב הרי"ף בשמעתין דאיבעיא דהבעה"ב אמר בד' והשליח אמר בג' ואמרי' לי' כמו שאמר בעה"ב אם אמרי' אדיבורא דידי' סמכי' ואף אם מתגרי בד' מ"מ סבר וקבל או אדיבורא דבעה"ב קא סמכי וצריך לשלם להם ד', אף אם מתגרי בג', וסיים הרי"ף הלכך מספק לא מפקי' ממונא, ואם נימא כפי הנ"ל ה"נ נימא אם מתגרי בד' יצטרך הבעה"ב לשלם ד' כיון דהוי ספק אם סברו וקבלו. וסבור הייתי לחלק בין ספיקא דדינא לספיקא במעשה, דדוקא בההוא דלעיל דהספק איך אמר השליח דהוי ספק במעשה בזה א"י לזכות בספק מחילה, אבל בספיקא דאיבעיא דהוי ספיקא דדינא עדיף. אמנם לכאורה ליתא דהרי"ף לשיטתי' ב"ב פרק מ"ש באיבעי' דמחלק נכסיו לבניו וכ' לאשתו קרקע דאבדה כתובתה דבברי האיך וכתב הרי"ף דמספק צריך לשלם ע"כ הטעם דהוי ספק במחילה הרי דאף בספיקא דדינא א"י לזכות בספק מחילה, ובנ"י פ"ק דב"ב גבי אחזיק להו כדא נראה דיכול לזכות בספק מחילה בספיקא דדינא ע"ש והכי פסק בש"ע אה"ע דבברי פטור מלשלם לה והיינו ע"כ דבספיקא דדינא זוכה בספק מחילה אך מדכ' הרי"ף דאיבעיא דאדיבורא דידיה קא סמיך דמספק אין מוציאים ע"כ דספק דסברית וקבלית לא מקרי ספק מחילה דדוקא היכא דהחוב הי' בודאי כמו בכתובה זהו הוי ספק מחילה. אבל הכא דהספק אם סבר וקבל מתחילה לעשות בג' ומעולם לא נתחייב להם רק ג' לא מקרי ספק מחילה, וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' דיטעון בעה"ב שמא השליח אמר בג', ואפשר לומר דהכא דהפועלים טוענים ברי דאמר לנו בד' והבעה"ב טוען שמא בכה"ג אמרי' ברי עדיף דלא הוי כ"כ חזקת ממון, כיון דכלהו מתגרי בד' אלא דבאנו עליו בטענת שמא סברית וקבלית בזה אתרע חזקת ממון. אבל באיבעי' דאדיבורא דידי' הוי שמא ושמא אף דהפועלים טוענים ברי שכוונתנו היה אדיבורא דבעה"ב, מ"מ נלענ"ד דלא מיבעיא לאותו צד דאדיבורא דידי' סמיך הוי כמו ודאי ואנן סהדי, גם י"ל דלאותו צד דאדיבורא דשליח נכלל כן בבירור בלשון כמו שאמר בעה"ב והוי כפירש דמהימנת לן כך, וא"כ אף אם הוא לא כיון לכך הוי כמו דברים שבלב ולא מהני ובזה י"ל ג"כ בישוב דברי הרי"ף דהכא מהני ספק מחילה כיון דהוי שמא ושמא דל"ש כאן ברי דדעתו הי' אדיבורא דהבעה"ב דשמא לשון זה סובל רק פירוש דמהימנת לן והוי דברים שבלב. אבל ההוא דב"ב דהיא שתקה והאיבעי' רק אם שתקה הוי מחילה או לא. שייך בזה טענת ברי דלא מחלת והוי ברי ושמא במחילה דברי עדיף וברי דידי' כמאן דליתא דמי דהרי משמע ודאי דלאותו צד דאדיבורא דידי' אף אם תפסו הפועלים שלא בעדים אין נאמנים במגו דסמכו אדיבורא דבעה"ב דהוי כמו אנן סהדי וא"כ לא מקרי ברי ושמא דזהו גופא הספק אם ברי דידהו כמאן דליתא, אבל לעיל דהוי ברי מעליא דשליח אמר לנו בד' אמרי' ברי ושמא ברי עדיף, ודוק היטב:

6 חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת בבא מציעא פתח ↗

גמרא חזרו זה בזה לא קתני, הרי"ף כ' אבל חזרו זה בזה ולא בא לעשות מלאכה אפי' תרעומות אין להם זע"ז, ואב"ע האי תנא ויש להם תרעומות.לא זכיתי להבין דמה בעי הרי"ף בזה לומר דפליגי ב' לישני לענין הדין דלל"ק חזרו אפי' תרעומות ליכא הא בפשוטו נראה דל"ק לא רצה לפרש במתני' חזרו מדלא קתני חזרו אע"כ דמיירי בע"א דהטעו פועלים אהדדי אבל מחזרה לא מיירי, ומ"מ י"ל דלענין הדין גם בחזרה הוי תרעומות ולישנא בתרא קאמר דאפשר לפרש בלשון הטעו חזרה דהא בברייתא ודאי מיירי חזרה ואפ"ה קתני הטעו, ע' בהרא"ש שכ' דלרבנן גם אם בעה"ב חוזר אין ידו על התחתונה ע"ש, לכאורה תמוה דהרי ברישא דברייתא אבל הלכו פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה וכו' לא פליגי רבנן, וע"כ דלא מצי חוזר ומיד נתחייב בשכירות במקום שא"י לומר השכירו עצמיכם. וא"כ ממילא בהוזל צריך לשלם הפחות כיון שא"י לומר השכירו עצמיכם אם לא בפחות, זולת שצריך לחלק דהלכו היינו שעבר זמן שכירות פועלים דא"י אח"כ להשתכר בזה הוי דינא דגרמי בעת שהגיע שעבר הזמן שכירות פועלים והוא מפסידין הוי מדינא דגרמי שידע מיד שאח"כ לא יכולים להשתכר, אבל אם עדיין זמן שכירות פועלים רק שהוזל השער מחמת עצמו בזה לא גרם להם היזק בדיבורא כיון דאלו חזר היו מוצאין עדיין להשתכר ומה שהוזל משמים אפסידו מזה מיירי רבנן, ומ"ש הרא"ש מקודם דנ"מ דבהלכו אף שלא היו מוצאים להשתכר אמש חייב מטעם דכבר נתחייב בשכירות היינו למאי דקיי"ל כר' דוסא דבקבלן ידו על התחתונה אף דגבי בעה"ב ל"ש דינא דגרמי דמה ההיזק אם לא יעשה מלאכתו וע"כ מיד דהתחיל הוי קנין וכבר נתחייב בה הבעה"ב ובעה"ב החוזר אין חילוק בין פועל לקבלן, אבל לרבנן דס"ל דגם בקבלן אין ידו על העליונה, וע"כ משום דהתחיל לא הוי כקנין, אבל בודאי לא פליגי אם בקבלן שייך כי לי בנ"י עבדים וכו'. ור' דוסא ס"ל כיון דבקבלן מהני קנין מש"ה בהתחיל הוי קצת קנין לענין ידו על התחתונה. רק בפועל דלא מהני אפילו קנין מש"ה אין ידו על התחתונה. כך נראה ביאור דברי תוס' לעיל דף י' ע"א ד"ה יכול לחזור. ורבנן ס"ל דהתחיל לא הוי כלום והוא כמו לא התחיל ואם הוזל השער ובעה"ב חוזר א"צ לשלם הפחות זולת בעבר זמן שכירות פועלים. ממילא יצא לנו דין חדש לשיטת הרא"ש בלא התחיל לדידן דבעבר זמן שכירות פועלים צריך לשלם מדינא דגרמי היינו דוקא בעבר הזמן אבל לא בהוזל השער, אבל לשיטת הנ"י שכ' דגבי פועלים חייב מטעם דהוי דבר האבד אף בכה"ג חייב, ושרש דבר האבד נראה דהוא אם בחזרתו מפסיד לא שרי ליה רבנן לחזור זולת בלא היו מוצאים פועלים לשכרו לא הפסיד כלום לא הוי פסידא בחזרתו, וכן בפועלים כ' הרשב"א בדבר האבד אם לא היה מוצא הבעה"ב לשכור לא הוי דבר האבד, עוד נראה נ"מ בין הנ"י והרשב"א באם השער בד' והמיעוט נתגרו בג' דדינא דגרמי ליכא דמצי אמר שמא לא היית מוצא להשכיר בד', וראיה לזה מסוגיא דר"פ דאמרי' וליחזי פועלים היכי מתגרי ופירש"י כיון דהתנאי כמאן דליתא דמי צריך לשלם מה שההנהו, ומשני איכא דמתגרי בג' ואיכא דמתגרי בד'. וכ' הפוסקים דהיינו אף דהמיעוט נתגרו בג' מ"מ כיון שיורד שלא ברשות א"צ לשלם רק השער המועט, ע' בשיטה מקובצת. ולכאורה קשה לחייב השליח מטעם גרמי שיאמרו שהיו מתגרי במקום אחר בד', אע"כ כיון דמיעוט מתגרי בג' מחזיר הבעה"ב על הזול ואפשר שלא היה מוצא להשתכר ולא קרי היזק מעתה לדעת הרא"ש כה"ג אם שכרן בד' ולא הלכו וחזר ליכא דינא דגרמי רק בג', אבל לטעם הנ"י דהוי דבר האבוד כיון דאפשר שהיו מוצאים בד' והוי פסידא בחזרתו א"י לחזור וממילא צריך לשלם רק במה שיוכל לומר השכירו עצמיכם, והסמ"ע סק"ח הרכיב לב' טעמים אהדדי ודוק, ובהך סברא דמחלוקת הפוסקים לענין דינא דגרמי לענין הוזל השער או עבר זמן שכירות פועלים יש לע' בה טובא, ודוק. ובעיקר דינא דגרמי שכ' התוספות והרא"ש שהוא כר"מ דדאין דינא דגרמי נפלאתי דלכאורה פלוגתא אי דאין דינא דגרמי היינו בלא נשתעבד עצמו לכך אבל בשיעבד עצמו וזהו מפסיד על דבריו הוי כמו קנין, והכא ששכרן וע"פ דיבור מניחין את בעה"ב הוי כאומר זרוק מנה לים ואחייב אני לך, ודוק היטב, וצ"ע:

8 מהר"ם פתח ↗

גמ' איבעית אימא לעולם בפועלים עסקינן דאמרי ליה כיון דאמרת לן בד' טרחינן ועבדינן לך עבידתא שפירתא וכו'. לפי הסוגיא נראה דבשינויה זו לא צרכינן לומר דאיכא דמתגרי בארבע ואיכא דמתגרי בתלתא אלא איירי אפי' כולהו מיתגרי בתלתא ואפ"ה איכא תרעומת משום דאמרת לן בד' עבדינן עבידתא שפירתא והיכי דלא ידיע כגון דמליא מיא איכא תרעומת והיכי דידיע דשוי עבידתייהו ארבע חייב הבעל הבית לשלם להם ארבע והיינו טעמו של הטור ח"מ סי' של"ב שכתב וז"ל בד"א כשאין מלאכתם שוה ארבעה אבל אם הוא שוה ארבעה נותן להם ארבעה אפי' שהפועלים נשכרים בשלשה והוא שיכולים לברר שמלאכתם שוה ארבעה אבל אם אי אפשר לעמוד על המלאכה כמה היא שוה אין להם אלא שלשה ותרעומתן על השליח עכ"ל אלא שלא נמצא מבואר זה בשאר הפוסקים:

9 רי"ף פתח ↗

9 חכמת שלמה פתח ↗

רש"י בד"ה אל תמנע כו' פסוק הוא במשלי נ"ב י"מ דקשה ליה לרש"י מנא ליה שאסור למנע טוב מבעליו מ"ה פי' שפסוק הוא ואני אומר דקשה ליה מה הוא אל תמנע טוב מנעליו הכי הל"ל אל תמנע טוב מפועלים על כן אומר שפסוק הוא כו' וק"ל:

10 רא"ש פתח ↗

10 שיטה מקובצת פתח ↗

דעתייהו אעילויא. פירוש ודאי לאו דעתייהו לגריעותא ובודאי האמינו שטען בעל הבית כך אלא או שחשבו שמא נותן יותר או שהאמינו ממש ולרש"י משמע שהאמינו ממש ואם כן קשיא לישנא דגמרא דקאמר דעתייהו אעילויא וכן מה ששאל בסמוך אי אמרינן אדיבוריה קא סמיך או אבעל הבית. ואפשר לומר דמאי דקאמר רש"י שהאמינוהו היינו לומר דלפחות האמינוהו לארבעה ואין לומר שחשבו שמא אמר בעל הבית פחות דמה להם לצרה הזאת לומר כמו שאמר בעל הבית ולגרועי ושליח נמי לא וביד כלומר ולומר שכרכם עלי. אי נמי יש לומר דהכא מיירי בדאוקמי לה בדאזיל בתלתא או ארבעה הילכך כי קאמר להו בארבעה כיון דליכא דאזיל טפי אמרינן ודאי אדעתייהו בעילויא פירוש אהנהו ארבעה דקאמר להו ולא אעילויא טפי דליכא להו לאסוקי אדעתייהו בהכי הילכך אמרינן האמינוהו. ומכל מקום ודאי לגריעותא לא אמרינן. דכיון דמקבל עליו לשלם מביתו פשיטא דעליה קא סמכי שלא לגרוע והיינו דקאמר רש"י דהאמינוהו בארבעה אבל כי אמר להו בתלתא כיון דאיכא דאזלי בארבעה יש לומר שמא חשדוהו ולהכי איכא למימר שלא האמינוהו להכי דקדקו בלשונם ואמרו כמו שאמר בעל הבית והיינו בעיא דבסמוך. זה הכלל דלעולם לגרוע ממה שאמר שליח לא מכווני כלל דלא בשופטני עסקינן דאמרינן טופות דלישנא לגריעותא. ובההיא דגט בסמוך איכא דניחא ליה לפוטרה מיד משום שנאה שביניהם והיינו עדיפותיה ואיכא דניחא ליה בהמתנה כדי שיוכל להמלך הילכך מצי למילף מיניה מכל שני הפנים בין שאמר שליח הבא דאפשר דניחא ליה לבעל טפי בקבלו ודמיא לבעיא דידן דאמר להו בתלתא וניחא להו בארבעה ואפשר שחשב השליח בשוכח או שהוא איש טוב ורוצה שיהיה לו פנאי להמלך או שמא לא פרעיה לו שכרו ורוצה שלא תתגרש עד שיגיע לידה כדי שיהיה למשכון בידה. אלא שזה דוחק דאם כן הכא נמי נימא עקריה שליח לשליחותיה ובין אם אמר שליח קבלה דאפשר דניחא ליה לבעל טפי בהולך ואף על גב דלא דמיא ממש דהתם פשיטא דניחא להו בארבעה והכא ספקא הוי במאי ניחא מכל מקום כיון שאנו רואין לישנא דטופיאתא לית לך למימר דלבטלה קאמר ליה הילכך יכילנא למימר דבבעיין לא האמינוהו ולעילויא קאמרי ליה הכא נמי אמרינן לא האמינוהו ולעילויא דידיה קאמר ליה דהיינו עילוייה. זה נראה לי לפרש על ידי הדחק וצריך עיון.

10 חידושי חתם סופר פתח ↗

דעתי' אעילויא כ' תוס' בשם ר"י ור"ח דהיינו בשכרכם עלי אבל שכרכם על בעה"ב מאי נ"מ רצונם לומר מאי נפקותא להאומנין שיפרשו לומר כמ"ש בעה"ב כיון שאמר להם בד' וכן דרך שכירות פועלים דהרי חזרו דהבעה"ב אמר בשלשה ואטו בשופטני עסקינן וע"כ ידע הבעה"ב שדרך להשכיר בשלשה והשליח שכבר הוסיף ואמר ארבעה ע"כ היינו היותר אפשר ביוקר וא"כ מה"ת להעלות על דעת הפועלים האלו להוסיף עוד על ד' לחשוב אולי יאמר הבעה"ב בחמשה זה מהיכי תיתי וע"כ לומר שלא אמרו כן אלא באם אולי אמר הבעה"ב רק בשלשה יהי' להם תרעומות על השליח במה שאמרו מהימנת לן דהכי אמר בעה"ב וע"ז יפה אמרו ר"ח ור"י מה איכפת להאומנין אם יהי' להם תרעומות על השליח או לא ואין דרך בני אדם להתנות בשביל זה דנהי דכולהו שמעתין עסיק ובא בהך דינא דתרעומות משום דאיסורא איכא להתרעם על חברו בחנם אבל מ"מ האומנין לא איכפת להו להתנות מעיקרא בדבר שאין להם שום תועלת כ"א התרעומות ולק"מ קו' מהרש"א:

11 שיטה מקובצת פתח ↗

מאי אדיבורא דידיה קסמכי. ואם תאמר מאי קמיבעיא ליה הא פשיטא ליה דדעתייהו אעילויא ואם כן כי אמר להו שליח בתלתא ליכא למימר דמהימני ליה דהא דעתייהו אעילויא. ונראה דלא קשה מידי דלעולם מספקא ליה אי אמרינן דהכי קאמרי מהימנת לן כבעל הבית אפילו תימא פחות ממה שאמר בעל הבית דהשתא אי מהימני ליה לא שייך תו למימר דעתייהו אעילויא. אבל בפשיטות קאמר דהיכא דאמר שליח טפי מבעל הבית דממה נפשך שקלי משליח כמו שאמר דאי אמרינן דמהימני ליה כל שכן דניחא טפי ואי נמי אמרי דלא מהימני ליה ולהכי אמרי כמו שאמר בעל הבית לומר דסמכי אדיבוריה דבעל הבית מכל מקום אין דעתם לפחות מדברי השליח אלא דעתייהו אעילויא כגון היכא דבעל הבית אומר יותר משליח כדמפרש בבעיא. אבל היכא שהשליח אומר יותר מבעל הבית ודאי אין דעתם לפחות מדבריו. תלמיד הר"פ.

11 מאירי פתח ↗

אמר בעל הבית בארבעה והלך זה ושכר בשלשה ואמרו לו כמה שאמר בעל הבית והיתה מלאכתם שוה ארבעה הדבר ספק שמא כך אמרו לא על דעת קיצבא זו אנו יורדין אלא על דעת בעל הבית ומספק אין מוציאין מבעל הבית אלא שלשה ויראה שאם תפשו אין מוציאין מידן ומ"מ הרבה גאונים מחליטין לפסוק דאדבורא דשליח סמכי ולית להו אלא תלתא תלתא:

11 ר"ן על גיטין פתח ↗

שליח לקבלה הוינא להולכה לא הוינא. כלומר דאע"ג דאיבעיא לן בריש פרק השוכר את האומנין דף עו. היכא שאמר בעל הבית לשלוחו שכור פועלים בד' זוזי ואמר להו איהו בתלתא ואמרו ליה כמו שאמר בעל הבית אי אדיבורא דשליח סמכי דאמרו ליה מהימנת לן דהכי אמר בעה"ב ולא שקלי אלא תלתא או דילמא אדיבורא דבעה"ב סמכי והכי קאמרי ליה כדקאמר בעה"ב משכרינן ויהיב להו ד' ולא איפשיטא התם אבל הכא ליכא לספוקי דילמא אדיבורא דידה קא סמיך ומשיגיע גט לידה מגורשת דהא עקריה שליח לשליחותיה דלא ניחא ליה בטרחא דהולכה ואמר שליח קבלה אפשי להיות. להולכה אי אפשי להיות:

12 חידושי חתם סופר פתח ↗

הבא לי גיטי עיין מ"ש תוס' בגיטין ועי' פ"י שם ומ"ש בחדושי שם ופה אין להאריך:

12 מאירי פתח ↗

האשה שאמרה לאחד הבא לי גיטי והלך הוא אצל הבעל ואמר לו ששליח קבלה הוא ואמר לו הבעל הילך כמו שאמרה וקבל את הגט והביא לה אפילו משהגיע לידה אינה מגורשת שהרי עוקר השליחות ולא רצה להיות שליח הולכה מצד הטורח שהיה צריך להוליך ולהגיע לידה אמרה לו התקבל לי גיטי והלך ואמר שליח הבאה אני ואמר הבעל הילך כמו שאמרה וקבל את הגט והביא לה משהגיע לידה מיהא מגורשת שלא עקר השליחות ואדרבה שעבד עצמו לשליחות גדול ולטרח יתר להוליך הגט אצלה ולהגיעו לידה כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

13 חידושי רמב"ן על גיטין פתח ↗

גיטא לא ליהוי עד דמטית למתא מחסיא. וק"ל וכי מטי התם מיהא הוי גט והא לא חזרה שליחות אצל הבעל י"ל דהא משעה ראשונה לקבלה וידו כידה ולא הוא שליח להולכה כלל אלא שהתנה עמו שלא תתגרש אלא באותו מקום ואין צורך לכך אלא משעה ראשונה שליח להבאה וכי מטי למתא מחסיא הוא שליח לקבל הרי האשה נעשה שליח להבאה וקבלה והבעל להולכה בלבד.רש"י ור"ח ז"ל סבורין שאין האשה עושה שליח להביא אלא לקבל מפירושיהן בפ' השוכ' את האומנים ב"מ ע"ו ע"א. והר"ם הספרדי ז"ל כתב שהאשה עושה שליח בין בקבלה בין בהבאה ואין בידי להכריע אלא שדבריו נראין בטעם וכן הסוגיא מוכחת כפשט' ואין לי להאריך ובהלכות גדולות אמרו באשה ומשויה נמי שליח להולכה.

13 רש"י על גיטין פתח ↗

ש"מ - דמאן דאמר לשליח הילך כמה שאמרה משלחך אדיבורא דידיה סמיך אדעתא דדיבורא דשליח קאמר ליה האי הילך כמה שאמרה דמהימנת לי דשליח לקבלה את הילכך אינה מגורשת דכי יהב בעל ניהליה אדעתא דשליחות קבלה יהיב ניהליה ולאו אדעתא דהולכה ושליח לקבלה לא הוי ותפשוט מינה בעיא דאיבעיא לן בב"מ בהשוכר את האומנין אדיבורא דשליח סמיך:

14 תוספות פתח ↗

דאי ס"ד אדיבורא דידה סמיך כי מטי גיטא לידה מיהא תתגרש - דאי אמרינן דגבי פועלים דעתיה אעילויא דבעה"ב ה"נ ה"ל למימר דדעתיה דבעל אעילויא דידה דאמרה הבא לי גיטא אע"ג דהאי דקאמר שליח התקבל לי גיטי הוי עילויא טפי לבעל שמתגרשת יותר במהרה אם היתה האשה אומרת כן מכל מקום השתא שאמרה האשה הבא הוי טפי זכות הבעל אי סמיך אמאי דקאמר שתתגרש מיהא כשיגיע גט לידה וכיון דלא מיגרשא אלמא לאו דעתיה דבעל אעילויא דידה ה"נ גבי פועלין לית לן למימר דדעתיה אעילויא דבעה"ב אבל אין לפרש דעילויא דבעל הוי מה שאינה מתגרשת במהרה דהא עדיף ליה ממתגרשת לאלתר כי עכשיו יהיה בידו עדיין אם לקיים אם לגרש והשתא פשיט ליה בפשיטות דבסמוך לא יתיישב דקאמר בשלמא אי איתמר איפכא כו' משהגיע גט לידו מגורשת דאדיבורא דידה קא סמיך ולפי זה היינו אגריעות' דידה שמתגרשת מהרה ופשיט דכ"ש דאעילויא דבעה"ב יש לסמוך וא"כ סותר פשיטות דלעיל דהוי פשיטא ליה דדעתיה אעילויא דקאמר שליח ולא אגריעותא דבעה"ב והכא סמיך בעל אגריעותא דידה:

14 חכמת שלמה פתח ↗

תוס' בד"ה דאי ס"ד כו' ולפי זה היינו גריעותא כו' נ"ב פי' מה שהיא אמרה שהוא גריעותא לבעל והיינו טעמא שאינו סומך לעולם על השליח כי אם על מה שהיא אומרת וק"ל:

14 לחם משנה על משנה תורה, הלכות גירושין פתח ↗

15 מהר"ם שיף פתח ↗

גמרא בשלמא אי אתמר איפכא כו'. הא דלא קאמר ר"א בשלמא אי אמר מגורשת בהך ציור גופא עיין בתוספות גיטין:

15 תוספות על גיטין פתח ↗

מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה לא אמר כלום - תימה דבפרק בתרא דכריתות דף כד. גרסי' איפכא מבוטלת היא תיבטל אי אפשרי בה דבריו קיימים בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום. ואי אפשר למיגרס התם כדהכא דהתם פריך מינה אדריש לקיש דאמר הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה ורב ששת קאמר דאי אפשי בה דבריו קיימים מאי לאו דבריו קיימים והדרה למרה ומיהו לספרים דגרסי התם והכא אי אפשי בה בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים אתי שפיר והא דלא מקשה מאי אפשי בה כמו שמקשה אבטלה משום שפשוט לו דהאי דדבריו קיימים באי אפשי בה היינו משום דהוי לשון הפקר כדמתרץ בכריתות לריש לקיש ומיהו גירסא זו אינה ברוב ספרים ור"י אומר שיש ליישב כאן גירסא דכריתות ודייק דבטל מעיקרא משמע מדקתני בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום דאי ליבטל משמע להבא א"כ היו דבריו קיימין והוי הפקר וכל המחזיק בה זכה אבל השתא דמעיקרא משמע הרי הוא כאומר על כל מתנות שאדם נותן לחברו וזוכה בהן שאינן מתנות דכאן נמי זוכה בהו ולכך לא אמר כלום והאי דקאמר שתי לשונות משמע ולישנא דמהני בה קאמר לאו דמהני דבריו במתנות קאמר אלא דמהני היינו לשון הטוב לו דטוב לו שיתבטל הגט וטוב לו שלא יתבטל המתנה והא דמשמע בריש פ' האומנים ב"מ דף עו: דחשיב עילוי לבעל מה שממהר הגט לחול דאמרינן בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אומר הילך כמה שאמרה ואמר רב נחמן כיון שהגיע גט לידו מגורשת אלמא אעילויא דידיה סמיך התם ודאי שרוצה לגרשה חשוב ליה עילויא אבל כאן שמגלה דעתו שחפץ בביטולו היינו עילויא דידיה ורש"י פי' בכריתות דף כד. דגרסינן התם כמו בשמעתין ולא פריך מאי אפשי דלא אמר כלום דכי אמר ר"ל במתנת מטלטלין דכיון דאתו לידיה הוי אי אפשי לשון הפקר ומפקירם אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר איני חפץ שתהא המתנה קיימת אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים דלשעבר משמע ומודה שלא קיבלה לשם מתנה והודאת בעל דין כמאה עדים דמי מאי לאו דבריו קיימים והדרה למרה אלמא היכא דאהני דבריו הדרה למרה ומשני לא דבריו קיימים ולא הדרה למרה והוא הדין דהוה מצי לתרוצי דההיא דריש לקיש כיון שכבר זכה הוי הפקר אבל בההיא דרב ששת דמודה שלא זכה בה מעולם הוי דמרה דכי יהיב אינש אדעתא דמקבלי לה מיניה ואי לא לא הוה מתנה דהכי משני התם אקושיא אחריתי ומיהו השתא משני שפיר בלאו הכי ובתר הכי פריך מאומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום פריך שפיר משדה אמטלטלין דבשדה שהיא שלו איירי כדפי' בקונט' האומר לחברו שהוא שותף עמו דלא שייך למימר דעתו שלא תהא המתנה קיימת כמו בההיא דרב ששת ואי לשון אי אפשי הוי הפקר במטלטלים א"כ ידי מסולקת הימנה בשדה שלו הוי נמי הפקר שאי אפשר לומר שרוצה לומר בענין אחר ואמאי לא אמר כלום:

16 חכמת שלמה פתח ↗

גמ' דאגר אגירי לריפקא כו' כצ"ל ונ"ב פירוש לחרוש חריצים ואתא מיטרא שאין יכולין לחרוש:

17 רא"ש פתח ↗

17 רשב"א פתח ↗

ואי בעית אימא חזרו נמי הטעו קרי ליה. תמיה לי, אם כן למה שנו חזרה דרישא בלשון הטעו, ובבבא דסיפא שנו חזרו כדתנן השוכר את האומנין וחזרו בהם ידו על התחתונה. ואפשר כי מפני שחזרה דרישא היא נתלית בטעות שחשב בעל הבית שהדשה ראויה ליעדר ומצאה לחה או שהיתה לו תבואה להביא ולא מצא, לפיכך שנו אותה בלשון טעות שהוא הגורם בחזרה.

17 בית יוסף פתח ↗

השוכר את הפועל אי זה מהם שבא לחזור הפועל או הב"ה הרשות בידו שיכול ב"ה לומר לפועל השכר עצמך במקום אחר וגם הפועל אומר לב"ה צא ושכור לך פועל אחר אלא שיש על החוזר תרעומות בשביל הטורח בר"פ האומנים בבא מציעא עו: תניא השוכר את האומנים והטעו את ב"ה או ב"ה הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומות ופירש"י אין להם זה על זה וכו'. דאומר להם תשכירו עצמכם לאחרים ואינהו נמי אמרו ליה כי הדרי בהו צא ושכור אחרים ומיהו תרעומת איכא שיהו צריכים לחזר זה אחר פועלים וזה אחר שוכרים ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו. וכתב ה"ה בפ"ט מהלכות שכירות בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דהא דאין להם עליו אלא תרעומת דוקא בשנח היו יכולים להשכיר עצמם אמש כששכרם אבל אם היו נשכרים אמש ועכשיו אינם נשכרים כלל ה"ז כדבר האבד להם ונותן להם שכרם כפועל בטל וכן אם נשכרים בפחות משלמים הפחת. ומ"ש ומיהו כתב ר"ת אם משך ב"ה כלי אומנות שעושין בו המלאכה נגמר קנין השכירות וכו' בריש פרק הזהב בבא מציעא מח. אהא דאמר רבא קרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה דתניא נתנה לספר מעל וספר הא בעי לממשך תספורת כתבו התוספת מכאן אומר ר"ת דהסופר שהשכיר עצמו אם משכו ממנו קולמוס או תער שלו שוב אינן יכולים לחזור בהם וא"ת מ"ש מפועל דיכול לחזור בו וי"ל דפועל דוקא דכתיב ביה עבדי הם ולא עבדים לעבדים יכול לחזור בו ולא קבלן וכתבו הרא"ש ז"ל בפסקיו ועיין במרדכי פרק האומנים כתבו תלמידי הרשב"א דכל שבאת חבילה לידו שוכר עליהם מדמי חבילה אפי' בדבר שאינו אבד ואפי' לא התחיל במלאכה דמשבאת חבילה לידו זכה בע"ה בשכירותו כדמשמע בהזהב גבי נתנה לספר וכו' וליכח בין דבר האבוד לשאינו אבוד למי שפירש חבילה כלי אומנות אלא דבדבר האבד יכול לשכור פועלים בדמי כל החבילה ואפילו שוה כמה חם אינו מוצא בפחות מכדי דמיהן כדי שלא יפסיד וכשאינו אבד יש לו להמתין עד שימצא פועלים בזול ושוכר עליהם מדמי החבילה ואח"כ פירשו דבזול דקאמרי' היינו בנוהג שבעולם ולא אתו למעוטי אלא שלא יוסיף על שכר הראוי להם עכ"ל :ומ"ש בד"א שיכולים לחזור בהם כ"ז שלא משך כלי האומנות וכן בדבר דלא שייך ביה משיכה כשלא הלכו אבל אם הלכו החמרים להביא תבואה ולא מצאו או שהלכו הפועלים לעבוד את האדמה ומצאו שדה לחה נותנין להם שכרם כפועל בטל וכו' ברייתא בר"פ האומנין השוכר את האומנין והטעו את בע"ה או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על אלא תרעומת בד"א שלא הלכו אבל הלכו חמרום ולא מצאו תבואה פועלים ומצתו שדה כשהיא נחה נותן שכרם משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל. ומה שכתב ואם אמר לו לך והשכר עצמך במה שיוכל ואני אשלים על שכרך השיעור שפסקתי עמך צריך לעשותו פשוט הוא: וכתבו תלמידי הרשב"א אם אינו מוצא להשתכר אלא במלאכה כבידה מזו אם רצה לא יתעסק ונותן לו שכרו כפועל בטל :ומ"ש בשם הרא"ש לאו דוקא הלכו ולא הלכו וכו' עד והוא ישלים להם כתנאי שפסק עמהם שם בפסקים וגם התוס' כתבו אהא דתניא אין להם זה על זה אלא תרעומת קשה לר"י דהא קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי א"כ אמאי לא יתן להכ. כפועל בטל כיון שעל ידו נתבטלו אותו היום וי"ל דמיירי שכשחוזר בו מיד ימצאו להשתכר ומ"מ יש עליו תרעומת שעתה לא ימצאו אלא ע"י טורח וכי מפליג בסמוך בין לא הלכו חמרים להככו ומצאו שדה לחה הו"מ לפלוגי אף בלא הלכו כלל בין יכולים עוד להשתכר בין חוזר בו אחר שלא מצאו עוד להשתכר אלא אורחא דמילתא נקט. וז"ל ה"ה בפ"ט מהלכות שכירות בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דוקא הלכו הם עצמם שאז נתקיים ביניהם השכירות ששכירות פועלים נגמר בתחלת מעשה הלך שם שליח אין להם אלא תרעומת וכשאמרו אין להם אלא תרעומת בשלא הלכו דוקא בשלא יכולים להשכיר עצמם אמש כששכרם ב"ה זה אבל אם היו נשכרים אמש ועכשיו אינם נשכרים כלל ה"ז כדבר אבד להם ונותן להם שכרם כפועל בטל וכן אם נשכרים בפחות משלם הפחת ואם הלכו אע"פ שלא היו מוצאים להשכיר עצמם אמש נותן להם שכרם כפועל בטל והוא שעכשיו אינם נשכרים כלל אבל אם היו נשכרים אין להם עליו אלא תרעומת שהרי הוא אומר צאו והשכירו עצמכם וכן נשכרים בפחות משלם להם הפחת ונפטר בכך וכל אלו הדינים בשלא בקר ב"ה מלאכתו מבערב שהוא בפשיעתו אבל אם לא היתה פשיעת ב"ה בדבר כלל ה"ז אנוס ונפטר כמו שכתב רבינו וכל זה מוכרח כראיות ברורות עכ"ל: כתב הריטב"א בתשובה בשם רבותיו שלא אמרו שפועל יכול לחזור בו אלא בשוכר עצמו באמירה אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מילתא אתא שלא יוכל לחזור בו:

18 רי"ף פתח ↗

אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקם ועושה מלאכה ליושב ובטל בד"א שלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה שמין להן את מה שעשו כיצד קיבל קמה לקצור בשתי סלעים קצר חציה והניח חציה בגד לארוג בשתי סלעים ארג חציו והניח חציו שמין להן את מה שעשו היתה יפה ששה דינרים נותן להם סלע או יגמרו מלאכתן ויטלו ב' סלעים ואם סלע נותן להם סלע ר' דוסא אומר שמין את מה שעתיד לעשות יפה ששה דינרים נותן להם שקל או יגמרו מלאכתן ויטלו שתי סלעים ואם סלע נותן להן סלע בד"א בדבר שאינו אבוד אבל בדבר האבוד שוכר עליהם או מטען כיצד מטען אומר להן סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים ועד כמה שוכר עליהן עד ארבעים וחמשים זוז בד"א במקום שאין שם פועלי' לשכור אבל יש שם פועלי' לשכור ואמרו לו צא ושכור מאלו אין לו עליהן אלא תרעומת.

18 שיטה מקובצת פתח ↗

נותן להם שכרן משלם אבל אינו דומה וכו'. פירוש כגון שאין מוצאין עכשיו להשכיר עצמן אבל אם יכולים להשכיר עצמן אמר שחזרו מן השדה אומר להם השכירו עצמכם דומיא דפועלים שחוזרים בדבר האבד שאם יש שם פועלים לשכור אין לו עליהם אלא תרעומת הכא נמי אף על פי שהתחילו במלאכה כל שיכולים לשכור עצמן לא יהיב להו. וראיה לדבר מדאמרינן לקמן בפירקין גבי השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. ומתניתין נמי דייקא דקתני אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה ופירש רש"י שאם קבל הפועל לעשות מלאכתו במנה ועשה חציה וראוי ליטול חמשים וחזר בו בעל הבית מפני שהוזלה מלאכה ידו על התחתונה ויטול פועל כל מה שפסק לו בעל הבית חוץ ממה שצריך בעל הבית להוציא בהשלמתה ובודאי דבמתניתין בעל הבית נתחייב בכל שכרם שהרי נותן להם יותר ממה שעשו וכיון שכן למה אינו נותן לו משלם. אלא על כרחך טעמא דמילתא לפי שמוצא הפועל מלאכה אחרת שהוא יכול להשתכר בה אלא שמחמת שהוזלה מלאכה לא ירויח בה כל כך ולפיכך נוטל מבעל הבית כמה שפחת משכרו מחמת הזול ודיה והילכך הא דאמרינן לקמן בהאי דשלים עבידתא בפלגא דיומא דאי לית ליה מלאכה דכוותה נותן להם שכרם משלם כגון שאינו מוצא להשתכר הוא. הר"ן.

18 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה אבל אינו דומה. ואומדים כו' כמה אדם כו'. עמש"כ לעיל סח ב בכונת לשון זה בדבריו וכאן נ"ל שמוכרח לפרש כן דא"ת דאומדין בדידהו גופייהו א"כ היינו שכרן משלם ממש כיון דבנפש חפצה היו מתרצים לשכר זה חלף עבודתם ומאי קאמר רב עלה לקמן אנא כו' אלא כפועל בטל הא זהו שכר שלם אך מהא דרב ק"ק למה שפרש"י שם בדר"ש דאמר שכרו משלם דר"ל כפועל בטל אולם גם שם מסיימא בתוספתא פ"ד עלה דר"ש אבל אינו דומה כו' כדמסיים הכא והתוס' הביאוה שמה:

19 שיטה מקובצת פתח ↗

במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה וכו'. בתחלה פירש חזרה דבעל הבית בהתחלה עתה מפרש חזרה דפועלים אם חזרו בהם מה יהיה ענשן. ולתנא קמא יד פועל על העליונה ויד קבלן נמי על העליונה ונותן להם שכרם כפי מה שעשו. ולרבי דוסא ידן על התחתונה ונותן להם כדי שלא יפסיד כלום בחזרתן שאם תתיקר המלאכה אותו היוקר הם מפסידים כדמפרש ואזיל. והתחלה גבי פועלים לא שייכא דלתנא קמא דאמר נותנין להם מה שעשו הכא לא עשו ולא כלום ומה יתן להם ולרבי דוסא נמי דאמר שמין מה שעתיד להעשות ואם תתיקר המלאכה פוחתין להם אותו היוקר ממה שעשו הני מילי במה שעשו שאין מוציאין מיד בעל הבית אלא לפי היוקר כדי שלא יפסיד בחזרה כלום ומאי דתפיס תפיס אבל אם לא עשו כלום אף על פי שהלכו והויא התחלה אין מפסידין אלא טרחן בהליכה ובחזרה שהן גרמו לעצמן ולא הועילו לבעל הבית כלום אבל ביוקר המלאכה אין ממשכנין אותן לגבות מהן אותו היוקר. חוץ מדבר האבד שאפילו לא התחילו כלל ששוכר עליהן או מטען ודבר זה למדנו אותו ממשנתנו דתנן השוכר את האומנין והטעו זה את זה דהיינו חזרו אין להן זה על זה אלא תרעומת והא ודאי בשלא הלכו ועלה קתני שכר את החמר ואת הקדר להביא וכו' וכל דבר שהוא אבד שוכר עליהן או מטען שמע מינה אפילו לא הלכו בדבר האבד שוכר עליהן או מטען. הראב"ד.

19 מגדל עוז על משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

וכיצד דין הפועל שחזר בו כו' עד בגד לארוג בשתי סלעים וכו' עד אלא חצי מלאכה: כתב הראב"ד ז"ל אלא הסלע יפה ב' דינרין עכ"ל: ואני אומר גם בזו עיקרה פרק השוכר את האומנין וחילוק הפירושים לפי הדעות והסברות ולכך אין כאן השגה ואינה צריכה הצלה לא גדולה ולא קטנה כי לשון הגמ' כר"מ ז"ל וכן הביאו ר"י אלפס בהלכותיו:

21 רשימות שיעורים פתח ↗

גמ'. ר' דוסא אומר. לת"ק יד הפועלים על העליונה דאם חזרו בהם מקבלים כל שכרם עבור מה שעשו. ואליבא דר' דוסא ידם על התחתונה, ומנכים מהם שכירות הפועלים האחרונים. ויש לעיין מהו יסוד מחלוקתם.

21 מאירי על עבודה זרה פתח ↗

זו שאמרנו שזו מעכבת על הכל יש באין בה מכח הדין והוא לדעת מי שאמר בבבא מציעא בפרק השוכר את האומנין ע"ו ב' שמין מה שעתיד להעשות כמו שיתבאר שם והלכה כדבריו ויש אומרים שאף לדעת חכמים החולקים עמו כן מ"מ פעמים שכל השכירות תלוי בחבית אחת כגון דבר האבד וכמו שאמרו שם שוכר עליהם כדי שכרם ויראה כן שאין הדבר מוכיח לעכב אחת על כלן אלא בדרכים אלו הואיל ופסקנו ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף:

22 רשב"א פתח ↗

וכמה שוכר עליהם עד ארבעים וחמשים זוז. ואוקימנא לקמן בבא מציעא עח, א בשבאת חבילה לידו, דמשעה שמסר חבילתו לבעל הבית, קנאה לשכור עליה עד כדי מה שדרך בני אדם להתייקר במלאכתה כדי שלא תאבד, אבל כשלא באה חבילה לידו, אסיקנא לקמן שאינו שוכר עליהם אלא עד כדי שכרן. ואני תמה מה שיעור מ' ונ', שלא כל המלאכות שוות ולא כל המקומות שוין, ויש מלאכה שהפסדה מרובה ואדם מתייקר בה הרבה כדי שלא תאבד, ויש מלאכה ששכרה יותר מנ' זוז, ואם כן פעמים שהחבילה לגרע, שבלא חבילה שוכר עליהם עד כדי שכרן שהוא כפל מה שהתנה להן בשכרן. ועוד אני תמה מהו עד ארבעים וחמשים, אם חמשים ארבעים צריכא למימר, ובכל מקום מקשים כן שבת ס, ב וכאן לא הקשו.עוד אני תמה, אם בא חבילה לידו מאי שנא מלאכת האבד, אפילו בדבר שאינו אבד שהרי קנה החבילה במשיכה, וכדאמרינן בפרק הזהב לעיל בבא מציעא מח, א גבי נתנה לספר, דמשמע דמכי משך תספורת קנה תספורת, ואם חזר בו ספר תספורת קנויה לו להשתלם ממנה, וכל שכן לדעת רבינו תם ז"ל, שאמר שבת ד"ה והא דאין פועל יכול לחזור בו מכי משך בעל הבית כלי אומנותו, ולומר שאפילו אין כלי אומנות שוין פלג שכירתו נשתעבד לו למלאכה זו ושוכר עליו, וכמו שכתבתי שם. וסבור הייתי לומר, דאפילו בדבר שאינו אבד, כל שבאת חבילה לידו משתלם ממנה עד כדי שכירות של אותה שעה, ואפילו נתייקרה בין שכירות לחזרה, או אפילו אוזילו פועלים גביה מעיקרא ואמור פועלים, שוכר עליהם ומשתלם מדמי החבילה, ובלבד שלא יתייקר בה אלא יטרח וישכור כדרך שנשכרים רוב הפועלים, לפי שאינו צריך למהר ולשכור שהרי אין מלאכתו נאבדת, מה שאין כן בדבר האבד שאי אפשר לו להמתין עד שיטרח וישכור, אלא שוכר מיד ואף על פי שמחמת ניחוצו צריך להתייקר, וכן נראה גם מדברי הרמב"ן ז"ל. אלא שעדיין קשה לי, דבברייתא זו משמע דבדבר שאינו אבד כלל כלל לא, דהא ברייתא דעד ארבעים וחמשים זו כשבאת חבילה לידו מתוקמא כדאיתא לקמן, וקתני דבדבר שאינו אבד, לרבנן קצר חציה והניח חציה ומה שעתיד ליעשות יפה ששה דינרים נותן להם סלע שהוא שכר חציה, ולרבי דוסא נמי אין משלמים מכיסם כלום אלא שמעכב בידו ממה שעשו כמה ששוה מה שעתיד לעשות כדי שלא יפסיד בחזרתו, אבל מכיסם כלל כלל לא ואפילו לר' דוסא, אלמא אינו משתלם מן החבילה כלום. וי"ל דברייתא זו פיסקי פיסקי קתני, והכי קאמר, בדבר שאינו אבד קצר חציה והניח חציה פלוגתא דרבי דוסא ורבנן, אבל בדבר האבד שוכר עליהם או מטען ואפילו לא באה החבילה לידו, ופעמים ששוכרין עליו אפילו עד ארבעים וחמשים זוז, והיינו כשבאה חבילה לידו. שיטמ"ק.

22 מאירי פתח ↗

זה שאמרנו בבעל הבית שהוא רשאי להטעותם כיצד הוא מטעם אומר להם סלע קצצתי לכם באו וטלו שתים ולערב נותן להם כמה שהתנה וגדולי המחברים כתבו שאפילו נתן חוזר וגובה מהם התוספת וזה שאמרו שוכר עליהם עד כמה אם אין בידו מהם ממון עד כדי שכרן ופרשו גדולי המפרשים כפלים בשכרן וגדולי הצרפתים פרשו שאם עשו מקצת המלאכה ולא נתן להם כלום מרבה בשכר הנשאר מה שהוא חייב להם ויראה מדבריהם שאם לא עשו כלל או שעשו וקבלו הואיל ואין לו מהם תחת ידו כלום אינו שוכר עליהם ולא יראה כן ואם היה ממון שלהם תחת ידו שוכר עליהם אפילו עד ארבעים וחמשים ואפילו לא היה שכרן של אלו אלא שלשה וארבעה:

22 משנת ארץ ישראל על משנה בבא מציעא פתח ↗

1. השוכר את הפועלין, בין שהטעו את בעל הבית ובין שבעל הבית הטעה אותן, אין להן זה על זה אלא תרעומת. 2. במה דברים אמורים? בזמן שלא הלכו, אבל שכר את החמרין והלכו ולא מצאו, שכר את הפועלין הלכו ומצאו את השדה כשהיא לחה – נותן להם שכר בטלים. שאינו דומה עושה מלאכה, ליושב ובטיל, ואינו דומה הבא טעון לבא ריקן. 3. במה דברים אמורים? בזמן שלא התחילו, אבל אם התחילו הרי אילו שמין לו. 3א. כיצד? קבל הימנו קמה לקצור בשתי סלעים, קצר חציה והניח חציה. טלית לארוג בשתי סלעים, ארג חציה והניח חציה, הרי אילו שמין לו. 3ב. כיצד שמין לו? אם היה מה שעשה יפה ששה דינרין, נותן לו סלע או יגמור מלאכתו. ואם היה יפה סלע, נותן לו סלע. 3ג. רבי דוסה אומר שמין על מה שעתיד להעשות. אם היה מה שעתיד ליעשות יפה חמשה דינרין, נותנין לו שקל, או יגמור מלאכתו. ואם היה שוה שקל, נותנין לו שקל. 4. במה דברים אמורים? בדבר שאינו אבד, אבל בדבר שהוא אבד שוכר עליהן או מטען. 4א. כיצד? אומר לו סלע פסקתי לך, הריני נותן לך שתים, הילך ושב ושכור ממקום אחר, בא ונוטל מזה ונותן לזה. 5. במה דברים אמורים? בזמן שפורק עליו במקום שאינו מוצא לשכור, אבל ראה חמרין ממשמשין ובאין ואמר לו צא ושכור אחד מאילו – אין לו עליו אלא תרעומת"20בבבלי עו ע"ב מצויה מקבילה ללא דברי רבי דוסה, וזו מחלוקת אמוראים האם נותן שכר מושלם כל מה שהבטיח או שכר כפועל בטל. גם הירושלמי י ע"ד הכיר את התוספתא אבל איננו מצטט אותה, ואולי זו הייתה המשנה לפניו..

23 שיטה מקובצת פתח ↗

במה דברים אמורים בשאין שם פועלים לשכור וכו'. במה דברים אמורים דקאמר רבי דוסא שאם בא פועל לחזור דליהוי עלייהו פסידא בשאין שם פועלים לשכור אבל אם יש שם פועלים לשכור מצו אמרו לבעל הבית צא ושכור מאלו ואין לו עליהם אלא תרעומת דשינוי דעתם שהייתי רגיל עמכם והיתה דעתי נוחה מכם ועתה אשכור אחרים ואיני יודע אם תהיה דעתי נוחה מהם. רבינו יהונתן.

23 מאירי פתח ↗

חזרו הפועלים אפילו קודם שהלכו אם הוא דבר האבד אצל בעל הבית שוכר עליהם או מטען והוא הדין להלכו והיו יכולים לעשות ולא עשו ולא התחילו שכל שהוא אבד התחילו ולא התחילו הכל שוה ומדרישא בלא התחילו אף סופא בלא התחילו ואעפ"כ אמרו עליה ששוכר עליהם או מטען ואם לא היה דבר האבד אין לו עליהם אלא תרעומת וכל שאמרו בבעל הבית מטען אף פועלים אם חזר בו בעל הבית מטעין אותו ולערב נותן כמו שהתנה:

24 רא"ש פתח ↗

תני תנא קמיה דרב הלכו פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרן משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב בטל. א"ל הכי אמר חביבי אי הוינא התם אנא לא הוה יהיבנא ליה כלל ואת אמרת כפועל בטל. אלא קשיא הך. ל"ק הא דסיירא לארעא מאורתא והא דלא סיירא לארעא מאורתא. כי הא דאמר רבא האי מאן דאגיר אגירי לריפקא ואתא מיטרא בפלגא דליליא. סיירא לארעא מאורתא פסידא דפועלים. ואי לא סיירא לארעא פסידא דבעה"ב. לפי שבעה"ב מכיר את ארצו ויודע דכי אתי מיטרא לא חזיא לריפקא והיה לו לומר בבקר לפועלים שישכירו עצמן למקום אחר. והפועלים לא הכירו את ארצו נמצא שבגרמתו הפסידו שכר פעולת היום. א"נ כיון שלא הראם מערב באיזה שדה יעשו מלאכה יכולין לומר לריפקא סתם השכרתנו תנה לנו שדה אחרת דחזיא לריפקא הלכך נותן להן שכרן כפועל בטל. אמר רבא האי מאן דאוגיר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא. אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים. דכל אונסא דלא איבעי לאסוקי אדעתייהו לא פועל ולא בעה"ב א"נ תרוייהו איבעי להו לאסוקי אדעתייהו פסידא דפועלים. דהמוציא מחבירו עליו הראיה וידו על התחתונה. הוה רגיל דפסיק אי בני מתא נינהו פסידא דפועלים. בני מתא אחריתא פסידא דבעה"ב דאיבעי ליה לבעה"ב לאיתנויי ומכאן פסק רבינו יואל ז"ל מי ששכר מלמד לבנו וחלה התלמיד אי לא שכיח דחלה פסידא דמלמד. ואי שכיח דחלה אי שכיח מלמד במתא ומכיר ענין התלמיד פסידא דמלמד. ואי לא שכיח במתא פסידא דבעה"ב ויהיב ליה שכרו משלם ולא כפועל בטל דכל לומדי תורה דמי לאוכלוסי דמחוזא שהבטלה גורם להם שכחה וכובד איברים:

24 רי"ף פתח ↗

וספינה סתם ויין זה אע"פ שלא נתן יתן משום דמצי אמר ליה הב ההוא יינא דאנא מייתינא ספינתא אחריתי דלא אוגרנא לך אלא ספינה בעלמא וכיון דלא יכיל לאיתויי ליה ההוא חמרא בעיניה יהיב ליה כוליה אגרא ומסתבר לן דמנכי ליה דמי טרחיה כדאמרינן התם לעיל דף עו: אינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכה ליושב ובטל

24 מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא מציעא פתח ↗

25 מאירי פתח ↗

כבר ביארנו למעלה שהשוכר את הפועלים לעדור ובא המטר בחצי הלילה עד שאינה ראויה עכשו לעדור שאם הלך לשדה מבערב אין נותן להם כלום ואם לא הלך נותן שכרם כפועל בטל ודבר זה יראה אף כששכרם לחרישה סתם ולא פירש לשדה זו ויש לו שדות שנתרבה לחותם בסבת המים עד שאינם ראויים לחרישה ויש לו גם כן שלא נתלחלחו כל כך ואף הם אומרים הואיל ולא פירשת באיזה ויש לך ראויים לחרישה פסידה זו שלך היא וכשסיירה מבערב הרי הוא כפורש לשדה זו ואין להם עליו כלום:

25 נועם ירושלמי על בבא מציעא פתח ↗

והנה בב"מ ד' ע"ו אמרינן הני ת"ק דרב נותן להן שכרן משלם כו' והא עלה קתני אינו דומה הבא טעון להבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל לא סיימוה קמי' איכא דאמרי סיימוה קמי והכי קאמ' חביבי אמ' אי הואי אנא לא הוה יהיבנ' להו כלל ואת אמרת כפועל בטל אלא קשי' הך לא קשי' הא דסיירא לארעא מאורתא הא דלא סיירא לארעא מאורתא כי הא דאמר רבא האי מאן דאגיר אגירא לריפקא ואתא מיטרא ומלי' מיא אי סיירי לארעא מאורתא פסידא דפועלים לא סיירא כו' פסידא דבה"ב ופרש"י דאמרי לי' מי יימר דלדעתא דההוא ארעא אגרתן ולפי"ז משמע דשיטת הירושלמי הוא נמי כשיטת הש"ס דילן והא דאמר ר' חייא לא דאנא חייב מיתן לכון אגריכון אלא אנא חייא מתרית לכון פי' שהוא מוותר להם זה קאי על שנתן להם שכר משלם וכמו דאמרינן בב"מ שם א"ל חביבי אילו אנא הואי לא יהיבנא להו אלא כפועל בטל ואת אמרת נותן להן שכרן משלם וכן כתב הפ"מ אך משמע קצתמהירושלמי דקאמר לא דאנא חייב מיתן לכון אגריכון משמע דעל כל השכר קאמר אלא דהוא מוותר להון. וא"כ לפי"ז אפשר לומר דלשיטת הש"ס מיירי דהפועלים לא ידעו מזה הכיתנא והוי כמאן דלא סיירי לארעא מאורתא והבע"ה הוי לו להודיעם שאולי יהא הכיתנא לחה.

26 שיטה מקובצת פתח ↗

ולא קשיא הא דסיירוה פועלים לארעא מאורתא וכו'. ואם תאמר וכיון דלא פליגא דחביבי מתניתא מאי קא מתמה רב אההוא תנא. ויש לומר דקשיא ליה משום דפסיק ותני לה ולא מפליג בין סיירוה לארעא להיכא דלא סיירוה והוה ליה למיתני בהא במה דברים אמורים כדקתני בכולהו אידך דלעיל. הריטב"א.

26 רשימות שיעורים פתח ↗

גמ'. הא דסיירא לארעיא מאורתא.

27 מאירי פתח ↗

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ע״ה ×¢×´×‘ ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ע״ז ×¢×´× »